נביאים מול מעצמות ימי ירבעם ועוזיהו – ימי פקח/אחז, חלק ג'

  • הרב יואל בן נון

קואליציית המרד של פקח בן רמליהו

פקח ותומכיו הגלעדים שאפו כנראה לייצוב מעמדם של בעלי האחוזות בעבר הירדן המזרחי באמצעות שיתוף פעולה מדיני וכלכלי עם ארם-דמשק, שמצפון לגלעד. יש אחיזה להשערה, שפקח כבר שלט בגלעד, וניהל שם אוטונומיה 'גלעדית', עוד בימי מנחם ופקחיה,[1] כי מאז המרד באשור, ועד חיסולם של רצין ופקח, לא עברו יותר משלוש שנים – הילד (השני) שנולד לישעיהו עוד טרם ידע לקרוא 'אבי ואמי' כאשר "יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר".[2]

ייתכן גם שפקח נתמנה לשליש המלך, במסגרת ניסיון של פקחיה בן מנחם להשיג פשרה עם הגלעדים, אך הוא ניצל את המצב וכבש את המלוכה. הצעד הראשון שנקט פקח היה להצטרף לקואליציה עם רצין מלך ארם, בניסיון אחרון להקים חומת מגן מפני ההשתלטות האשורית. 

מלחמת ישראל ביהודה

רצין מלך ארם הסיע את צבאו מדמשק לאורך הגדה המזרחית של הירדן, עד לאילת. מטרתו המוצהרת הייתה להשתלט על כל עבר הירדן המזרחי (עמון, מואב ואדום) ולגייס אותם לקואליציה שבראשותו.  השתלטות על עבר הירדן המזרחי נועדה גם לשלוט בנתיבי הסחר וליצור מפגש עם מצרים – ה'משענת' הקבועה בעת צרה, בעיני שליטים רבים, גם בישראל וביהודה. 

פקח מלך ישראל, מצדו, יצא גם הוא משומרון דרומה למלחמה נגד ממלכת יהודה שבהנהגת אחז, מתוך שאיפה דומה. חזונו-חלומו של פקח היה להשתלט על יהודה.

החיבור בין ארם לישראל הרעיד את כל ארץ יהודה, שעד אז לא ספגה מכות כאלה. השכנים באדום ובפלשת לא היססו לרגע, והצטרפו לנגיסות העמוקות בדרום ובשפלת יהודה. ממלכת עוזיהו התרסקה. 

הכתוב מתאר שרצין ופקח עלו על ירושלים "וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיה".[3] כנראה שאת ירושלים לא יכלו לכבוש, אך את סביבות ירושלים יכלו גם יכלו. בספר מלכים יש רק רמז לדבר הזה, אך ספר דברי-הימים מתאר בפירוט גם את עליית ישראל על צפון יהודה, ואת המכה שספג אחז:

"וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱ-לֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם (=בדרום) וַיַּכּוּ בוֹ   

וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק,

וְגַם בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן (=בצפון) וַיַּךְ בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה;

וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי חָיִל,

בְּעָזְבָם אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם;

וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ,

וְאֶת עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ;

וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת,

וְגַם שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם וַיָּבִיאוּ אֶת הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן";

(דברי-הימים-ב כ"ח, ה-ח)

ארם כבשה את אילת מידי יהודה

מאז ומעולם חלמו מלכי ארם-דמשק להשתלט על עבר הירדן המזרחי, לעבור את הגלעד, את עמון ומואב, ולהגיע לארץ אדום עד אילת כדי לפתוח לארם-דמשק (סוריה של היום) דרך לים סוף ולמצרים. שליטה צבאית ומסחרית בציר זה הייתה המפתח לעושר ולעוצמה וליצירת מעמד של מעצמה אזורית, כפי שהוכח בימי שלמה בן דוד, בימי יהושפט ובימי עוזיהו, כאשר יהודה שלטה באדום ובאילת. כעת, תוך כדי המלחמה על יהודה, פקח בן רמליהו מלך ישראל, שבסיס שלטונו היה בגלעד, נתן לרצין את המתנה הזאת, כמתואר במלכים:

"בָּעֵת הַהִיא הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְּהוּדִים מֵאֵילוֹת;

וארמים (וַאֲדֹמִים) בָּאוּ אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה";

 (מלכים-ב ט"ז, ו) 

הצבא הארמי לא עלה על ירושלים ולא נראה כלל ממערב לירדן. כאשר עלה פקח על ירושלים, עבר צבא ארמי גדול דרך הגלעד המצוי בשליטת ישראל כביטוי העיקרי לברית עם פקח, כדי לתקוף את יהודה מדרום, ליטול ממנה את השליטה באדום ולנשל את היהודים מאילת. צבאו של רצין גירש את המשמרות הצבאיים של ממלכת יהודה שחנו עדיין בערי אדום ובאילת,[4] והחזיר את האדומים המקומיים לשלוט באילת בחסותו (על פי ה"כתיב" וה"קרי" כאחד). אחרי שנעלמו החיילים הארמיים נשארו האדומים לבדם, ויהודה לא חזרה עוד לאילת. נקל לתאר את תחושת הפחד שאחזה באחז מלך יהודה למשמע המפלה הזו. הסגת גבולה הדרומי של ממלכתו אל צפון הנגב, חסמה את נתיבי המסחר העיקריים שלה, והפכה את אחז ל'זנב אוּד עָשֵן'. 

פלשת בהתקפה ממערב על יהודה

 מיד אחרי תיאור מלחמת פקח ביהודה מסופר בדברי-הימים על ניצול המצב על ידי האדומים והפלשתים מדרום וממערב: 

"וְעוֹד אֲדוֹמִים בָּאוּ וַיַּכּוּ בִיהוּדָה וַיִּשְׁבּוּ שֶׁבִי;

וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה,

וַיִּלְכְּדוּ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת אַיָּלוֹן וְאֶת הַגְּדֵרוֹת,

וְאֶת שׂוֹכוֹ וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת תִּמְנָה וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת גִּמְזוֹ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם;

כִּי הִכְנִיעַ ה' אֶת יְהוּדָה בַּעֲבוּר אָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, 

כִּי הִפְרִיעַ (=חולל פרעות) בִּיהוּדָה וּמָעוֹל מַעַל  בה';" 

(דברי הימים-ב כ"ח, יז-יט)

בכך הגיעו לשיאן ההתקפות של מדינות האזור על ממלכת יהודה, ששלטה במרחב, לפני כן. ממרום העוז של עוזיהו, נותרה יהודה קטנה, חלשה ומוכה.

ארם, אשור וישראל: שלושה מסעות מקבילים מצפון לדרום

במקביל למסעות הכיבוש של ארם וישראל יצא גם תגלת פלאסר למסע דרומה בציר מערבי, נגד פלשת, בשנה ה-12 למלכותו (734 לפנה"ס). מאחת התעודות האשוריות אנו לומדים שהמסע נגד פלשת היה מכוון למלחמה מול חנון מלך עזה. בתעודה מתוארת בריחתו של חנון למצרים. 

כך נעו להם באותה השנה שלושה מסעות מלחמה בצירים מקבילים, מצפון לדרום – בציר המזרחי רצין, ראש הקואליציה החדשה נגד אשור; בציר המרכזי, משומרון אל ירושלים, פקח בן רמליהו שותפו של רצין; ובציר המערבי, מערי החוף שנכבשו בלבנון עד ערי פלשת, המשיך הכובש האשורי הגדול במגמת ההשתלטות שלו. 

האם אפשר היה לדעת כבר באותה שנה מי ינצח במערכה הכוללת? האם היה סיכוי כלשהו לקואליציית רצין-פקח להעמיד כוח ראוי נגד תגלת פלאסר? בזמן אמת אולי התשובה לא הייתה ברורה לכל אחד, אבל ישעיהו הנביא ביטא אותה במילים נחרצות, עם שני ילדים ושמות מפתיעים, כאותות.

 

ישעיהו מול אחז

הולדת עמנואל כאות לנפילת פקח ורצין ביד אשור

"הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל;

חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ (=כאשר יֵדַע) מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב;

כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב (=להבדיל בין אוכל רע לאוכל טוב),

תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ (=נרתע וחרד)  מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ;

יָבִיא ה' עָלֶיךָ וְעַל עַמְּךָ וְעַל בֵּית אָבִיךָ  יָמִים אֲשֶׁר לֹא בָאוּ (=לא היו כמותם)

לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה (=פילוג המלוכה),

אֵת מֶלֶךְ אַשּׁוּר (=תִגלַת פִּלאֶסֶר);"

(ישעיהו ז', יד-יז)

יש הטוענים שהעלמה היא אשתו של אחז (רד"ק), והנביא נתן אות לאחז בביתו שלו. נראה יותר כי מדובר על אשתו הצעירה של הנביא שעמדה ללדת לו בן.[5]  בנו הראשון, שאר ישוב, כבר הלך עם אביו לשליחות הראשונה אל אחז, בנבואה שנאמרה בקצה תעלת הברֵכה העליונה.[6]     

לוח הזמנים תואם בדיוק את הידוע לנו ממקורות אשוריים, לפיהם מרד רצין באשור בשנה ה-12 למלכותו של תִגלַת פִּלאֶסֶר (734 לפנה"ס), והוכה וחוסל בשנה ה-14 למלכותו (732 לפנה"ס).[7]  קטע נבואה זה נאמר אפוא כבר בראשית המסע של תגלת פלאסר אל דמשק (בשנתו ה-13, 733 לפנה"ס).

בשליחות הראשונה אמר ישעיהו לאחז שרצין ופקח, "שְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה",[8] לא יחזיקו מעמד יותר מימי שני אדם ("ששים וחמש שנה"), אך הנבואה ההיא לא עודדה את רוחו של אחז, אולי כי לא ראה את הקץ קרוב דיו. כעת קירב הנביא את מועד החורבן של רצין ופקח אויבי אחז; תוך זמן קצר מאוד הם יתמוטטו ואדמתם תיעזב, וכך פירש רד"ק את הפסוק: 

"ואמר כי בטרם שיחל נער זה לדבר, שיהיה בעת בחירת הטוב ומאסו ברע כשאר הנערים, וזה עד שלש שנים או קודם, תֵעזב אדמת שמרון, ודמשק ותהיה שממה".

  (רד"ק ישעיהו ז', טז)

הולדת חָש בַּז כאות שני

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי:

קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ (=בכלי חריטה, שכל איש יבין),  

לְמַהֵר שָׁלָל (=) חָשׁ בַּז;

וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ;

וָאֶקְרַב אֶל הַנְּבִיאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן,

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: קְרָא שְׁמוֹ מַהֵר שָׁלָל (=) חָשׁ בַּז;

כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי,

יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר;" 

(ישעיהו ח', א-ד)

הנביא מול שתי 'מִפלַגוֹת' ביהודה

החברה ביהודה הייתה שסועה בין שתי 'מפלגות'. האחת, לחצה להצטרף לקואליציה של עמי האזור (ארם וישראל, וכנראה מהכתובות האשוריות, גם צור ועזה) כדי לבלום את עליית אשור, והאחרת, לחצה לפנות ולבקש סיוע ואף חסות מאשור נגד הקואליציה המרדנית הזו.

מול שתי 'מפלגות' אלה עמד הנביא בהתמדה ובעקשנות ודרש שיהודה לא תהיה חלק ממשחק המלחמה הזה.   

המפגש הראשון בין אחז לישעיהו[9] התנהל ליד הברֵכה העליונה (בצפון הר הבית).[10]

שם עמד הנביא עם בנו הראשון "שאר ישוב", והפציר במלך להיות יציב וחזק אל מול רצין ופקח למרות המצב הקשה, ולהישאר מחוץ למעגל הפוליטיקה הבין-לאומית. הדרישה הייתה קשה מאד לאחז, במצבו: "אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ". 

בשלב השני כבר התעצמה הקואליציה המורדת, יהודה הוכתה מכל עבר, וירושלים נלחצה. הקולות בעד ההצטרפות למרד באשור גברו, ומאידך התחזק גם הפיתוי בכניעה לאשור המעצמה עוד בטרם יֵצֵא תגלת פלאסר למסעו נגד רצין. אחז התנגד לקואליציה המורדת, שכבר סימנה את "בֶּן טָבְאַל" מועמד להחליף את "בית דוד".[11] אולם אחז, במצב הקשה של יהודה, נטה לעבר הכניעה.

ישעיהו ניסה לחזק את עמידתו של אחז כדי למנוע את הכניעה לאשור. באמרו כי בעוד זמן קצר הנראה לעין, יפלו שני המלכים המאיימים, בלי שום צורך בכניעה של יהודה. 

בשלב השלישי, לקראת מסע ההכרעה האשורי נגד רצין, בא האות האחרון עם הילד השלישי,[12] ששמו צעק את השלל הגדול שלקח תגלת פלאסר מדמשק, ומן הגליל והגלעד הישראליים.

 לפי הסבר זה (שלושה שלבים בוויכוח, ושלושה ילדים לנביא), יש לומר, שהאחים עמנואל וחָש-בַּז נולדו בהפרש של שנה זה מזה. עמנואל לא יגיע לגיל שנתיים ולחָש-בַּז לא תמלא שנה כאשר ימית תגלת פלאסר את רצין במסעו לכיבוש דמשק (בשנת 14 למלכותו, 732 לפנה"ס). בשומרון יחסלו את פקח, ככל הנראה בהשראת הכובש האשורי, והושע בן אֵלה ימלוך תחתיו כבן חסות אשורי.[13]   

ישעיהו קיים את דבר ה', הכתוב כמו שטר עדות על "גִלָיוֹן גדול" בנוכחות שני עדים "נאמנים" – אוריה הכוהן וזכריהו בן יברכיהו. נראה כי אוריה הכוהן היה הכוהן הגדול בימי אחז.[14] זכריהו בן יברכיהו הוא שם מפתיע, כי הוא מופיע בראש ספר זכריה כשמו של נביא הגאולה מראשית הבית השני. מסתברת ההשערה, שהעד שבו אנו עוסקים כעת הוא מאבות אבותיו של אחד מאחרוני הנביאים, ובכך מתקשרת נבואת הפורענות של ישעיהו ("מַהֵר שָׁלָל, חָשׁ בַּז"), עם הגאולה בימי הבית השני, בדרך המתאימה מאד לנבואות ישעיהו בכללן.[15]  

מי השילוח הולכים לאט

עם עיקרון הזרימה האיטית, הסב ישעיהו את פניו אל ה'מפלגה' הנגדית, זו ששאפה להצטרף לקואליציה המורדת, וכך התייצב חזיתית נגד שתי ה'מפלגות' בו זמנית:

"וַיֹּסֶף ה' דַּבֵּר אֵלַי עוֹד לֵאמֹר:

יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט,

וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ;

וְלָכֵן הִנֵּה אֲ-דֹ-נָ-י מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים,

אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ,

וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו;

וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ,

וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵ-ל";

(ישעיהו ח', ה-ח)

ייתכן כי נבואה זו נועדה להפיג את הלחץ הציבורי שהופעל על אחז כדי שיצטרף לקואליציה של ארם וישראל נגד אשור. הנביא הציג את אנשי מפלגת המרד כמואסים בדרך הראויה לפי הנבואה, דרך של עבודה איטית המבשילה פירות בתהליך ארוך. הביטוי "מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט"[16] מקביל במשמעותו לנבואתו הראשונה של ישעיהו מול המלך אחז:

" הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא, וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ ..."

(ישעיהו ז', ד)

'מפלגת' המרד ששה אלי קרב עם רצין ובן-רמליהו  במקום להתרכז בחוסן הפנימי.

על המורדים יבוא שטף אדיר של מים מנהר החידקל עליו ישבה אשור. מי הנהר העצומים והרבים הם דימוי למלך אשור ולחילותיו שישטפו את כל אפיקי הארץ ויציפו את גדות הנחלים. השיטפון יגיע עד צוואר, גם  ביהודה. ישעיהו צֵרֵף לחזונו דימוי של עוף דורס עם מוּטַת כנפיים גדולה. הארץ צרה וארוכה, ומוּטַת הכנפיים של הנשר האשורי תכסה את "מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל", הילד שיגדל אל תוך המציאות של שלטון אשורי.

גם כאן דרש ישעיהו פסוק מפרשת התוכחה בספר דברים על האויב שיבוא מִקצֵה הארץ:

"יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ;

גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן";

(דברים כ"ח, מט-נ)

עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר: לעג לקואליציה נגד אשור

"רֹעוּ עַמִּים וָחֹתּוּ וְהַאֲזִינוּ כֹּל מֶרְחַקֵּי אָרֶץ,  הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ;

עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵ-ל";

(ישעיהו ח', ט-י)

הפסוקים הללו נכתבו בלעג כלפי העמים המריעים לקרב: "רֹעוּ עַמִּים" – הריעו תרועת מלחמה, "וָחֹתּוּ" – תישברו (רש"י); "הִתְאַזְּרוּ" – חגרו את בגדי הקרב, "וָחֹתּוּ"; ושוב "הִתְאַזְּרוּ וחֹתּו". הנביא הביט אל כל ההכנות המדוקדקות, אל הגיוס, אל לבישת החגורים ואל האווירה הציבורית המלבה את אש הקרב, וידע שהכול לשווא. מול כל תכניות המלחמה קרא הנביא: "עֻצוּ עֵצה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ א-ל", הוא הילד ששמו מעיד על עליית אשור, ברצון ה'.

בדרך כלל מצטטים את הפסוק הזה כדי לומר "אנחנו ננצח" את כל האויבים שחושבים עלינו רעה, אנחנו נחזיק מעמד, כי "עמנו א-ל". ייתכן מאוד שגם בימי הנביא חשבו כך. הנביא בחר בניסוח זה כדי לומר את ההיפך – "ה' עמנו" אין פירושו שתמיד מנצחים. כאשר ה' רוצה להשליט בעולם את אשור (או את בבל, פרס, רומא, וכדומה), לא תועיל כל עצה של קואליציה מורדת לעצור בעדו. מובן כי ויכוח זה אינו עם אחז אלא עם יריביו, אנשי 'מפלגת' המרד.  

אזהרה לישעיהו להתרחק משתי ה'מפלגות'

"כִּי כֹה אָמַר ה' אֵלַי כְּחֶזְקַת הַיָּד, וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה, לֵאמֹר:

לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר (=נגד אשור),   

וְאֶת מוֹרָאוֹ (=של אשור) לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ;

אֶת ה' צְ-בָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ וְהוּא מוֹרַאֲכֶם    וְהוּא מַעֲרִצְכֶם;

(שם, יא-יג)

מן הצד האחד נאמר כאן ל'מפלגה' המורדת: "לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר"; מן הצד השני, נגד הנכנעים והמתרפסים לאשור (בפרט, חבורת אחז ויועציו), אמר ה' לנביא – "וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ" – המסר המשיך להיות אחד ויחיד:

רק "אֶת ה' צְ-בָאוֹת, [רק] אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ, וְהוּא [לבדו] מוֹרַאֲכֶם, וְהוּא [לבדו] מַעֲרִצְכֶם ".

אחז ואנשיו, שלא היו מוכנים להישען על ה' ולבטוח בו, בוודאי יפלו וייכשלו – אבל גם אנשי 'מפלגת' המורדים, אלה שאוחזים בעזרת ה' בהתלהבות גדולה ובטוחים בישועתו מכף אשור, עתידים להיכשל וליפול. וכאן בא עוד רעיון מפתיע, מעין מדרש נבואי בתורה:

"וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ – וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל,

לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִָם;

וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ";

(שם, יד-טו)

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 התורה מתארת בכמה מקומות את השבר הצפוי כאשר מישהו פורץ אל מעבר לתחומו. במעמד הר סיני הזהיר ה' את המתקרבים אל ההר – "כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה, אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה"[17]; במשכן פרצו נדב ואביהוא באש זרה אל התחום האסור, ומתו;[18] כך אירע גם בסיפור העלאת ארון ה' לירושלים – עֻזה בן אבינדב שנגע בארון מת[19] – בכל המעשים האלה, המקום המקודש, או ארון הברית המקודש, טעונים שמירה וזהירות, כמו שנאמר למשה במעמד הסנה "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ". גם המעפילים לעלות לארץ אחרי הגזֵרה, נכשלו ונפלו ביד אויביהם[20] – אפילו ארון ברית ה' נפל ביד פלשתים, כשבני ישראל לא היו ראויים לניצחון.[21]

כך גם נאמר למתפרצים לעלות למלחמה נגד אשור – כל אלה אשר רוממות "עמנו א-ל" בגרונם אך חרב פיפיות בידם, עלולים להיות נכשלים ונלכדים בפח, מפני שהם מנסים לאחוז בכוח בכסא מלכות ה' בעולם ולכוונו לפי שאיפותיהם – המקדש עצמו עלול להפוך "לְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל".

שני הפסוקים הראשונים מתארים את המאבקים הפנימיים בין "ימין ושמאול" (=דרום וצפון) בישראל. הפסוק השלישי כבר מפרט שהמאבק התחיל בין אפרים למנשה, ולבסוף הם התאחדו נגד "אויב משותף" – יהודה, במסגרת הקואליציה של רצין מלך ארם-דמשק עם פקח בן רמליהו, בשומרון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בספר מלכים (-ב ט"ו, כז) מנויות לפקח 20 שנה.

[2] ישעיה ח', ד.

[3] ישעיהו ז', א, וראה מלכים-ב ט"ז, ה.

[4] מאז ימי אמציהו ועוזיהו, מלכים-ב י"ד, ז; כב.

[5] תרגום השבעים תרגם את המילה "העלמה" = הבתולה, ובכתבי הנוצרים הפכו את הנבואה הזו ל"בשורה". אולם אין שום סיבה להסיט את התרגום של המילה מפרשנותה הביולוגית (= אשה צעירה).

[6] ישעיה ז', ג-ט.

[7] מ' כוגן, אסופת כתובות (ראה בשיעור הקודם, הערה 7), עמ' 56-43; א' מלמט, "מלחמות ישראל ואשור", י' ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, תל-אביב תשכ"ד, עמ' 260-241.

[8] ישעיהו ז', ד.

[9] שם, ג-ט.

[10] הברֵכה העליונה אספה אליה את מי הגשמים מאגן שער שכם של היום, והתעלה הכניסה את המים לצפון הר הבית; התעלה והברֵכה נמצאו בחפירות מחילות הכותל; רוב החוקרים סבורים שהממצא הוא מימי בית שני, אך נמצאו גם רמזים לתיארוך מימי בית ראשון; "מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס" היא כנראה הרחוב שהוביל מזרחה אל שער האריות של היום, ונקראה כך מפני ששם היו בריכות הכביסה, שמימיהן נשפכו לעבר הקדרון.

[11] ישעיהו ז', ו.

[12] לפירושים אחרים ראו רש"י, ולפיו שני הילדים, "עמנואל" ו"חָש בַּז" הם בעצם שני שמות של ילד אחד כי שניהם נולדו באותה שנה; לפי רד"ק, "העלמה" הייתה אשת אחז, וכך ברור איך נולדו שניהם באותה שנה.

[13] הקשר נגד פקח מופיע במלכים (מלכים-ב ט"ו, ל) מיד אחרי ההגליה של יושבי הגלעד והגליל על ידי תגלת פלאסר, וכך עולה גם מתעודה אשורית, שבה תגלת פלאסר מתאר את ההגליה של תושבי ערים בגליל, ומיד אחריה – 'את פקח מלכם הורידו, ואת הושע הפקדתי עליהם למלוכה' (ראה ח' תדמור, 'כיבוש הגליל בידי תגלת פלאסר ה-3 מלך אשור', כל ארץ נפתלי, ירושלים תשכ"ח, עמ' 67-62; מ' כוגן, אסופת כתובות (ראה בשיעור הקודם, הערה 7), עמ' 48-44).

[14] מלכים-ב ט"ז, י-יא.

[15] רבי עקיבא (בבלי מכות כד ע"ב) דרש את השמות של העדים בניתוק מהריאליה של ימי ישעיהו, ובחזון מרהיב הרחיק את הנבואה הזו אל ימי אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים (ירמיהו כ"ו, כ-כג), שנהרג על ידי יהויקים, ועד ימי זכריהו בן יברכיהו של עליית זרובבל ויהושע הכהן הגדול; נבואת אוריהו קדמה לירמיהו בבשורת החורבן, ולכן דרש רבי עקיבא, שמרגע שנתקיימה נבואת החורבן של אוריהו, בידוע שתתקיים נבואת הגאולה של זכריהו המתארת את בניין הבית (השני). הקישור של רבי עקיבא בין נבואת החורבן לנבואת הבניין, נמצא כבר בפשט של נבואת ישעיהו, כי בכל נבואת חורבן, שמר ישעיהו על בשורת הגאולה, ובנבואה זו הדבר ניכר בשם בנו "שאר ישוב" (י', כא-כב).

[16] נראה כי הכוונה למפעל ההשקיה של עמק קדרון באמצעות התעלה החיצונית (הקדומה לנקבת חזקיהו), ונחשפו בה פתחי השקיה. מי השילוח הם מי מעיין הגיחון, שהשקו את חלקות השלחין בעמק קדרון. כל זה השתנה לגמרי כאשר נחצבה נקבת ההטיה מהגיחון, וכל החלק העליון של מפעל ההשקיה התייבש עם התעלה. הנקבה נחצבה להגנת ירושלים מפני מצור אשורי, כהכנה למרד באשור בימי חזקיהו. בהמשך לדבקות בעיקרון ובדוגמה של "מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט", לא נתפלא לגלות כי ישעיהו התנגד גם להטיית הגיחון בשל התנגדותו להכנות למרד (כ"ב, יא). ראו מאמרי "ולא יוֹרֶה שם חֵץ – הברֵכה והתעלה", על אתר, יא (טבת תשס"ג), עמ' 43-29.  

 [17]שמות י"ט, יב-יג

[18] ויקרא י', א-ג.

[19] שמואל-ב ו', ו-ח.

[20] במדבר י"ד, מ-מה.

[21] שמואל-א ד', י-יא.