ישעיהו, הושע ומיכה בימי חזקיהו | 2

ימי הושע בן אֵלה - לקראת חורבן שומרון

מותו של תגלת פלאסר עורר, כאמור, תקווה בקרב המדינות הכנועות באזור ושוב החלה תקופה של מרידות, ומרידתו של הושע בן אֵלה השתלבה באווירה זו. שנים אחדות לפני כן, כתב תגלת פלאסר על "ארץ בית עמרי" (היא ממלכת ישראל) – "את פקח מלכם הורידו, ואת הושע הפקדתי עליהם".[1] לפי זה, חיסולו של פקח על ידי הושע בן אֵלה היה בחסותו של הכובש הגדול, וקל להבין מדוע מותו של תגלת פלאסר שחרר את המלך הושע מחובת הכניעה, ופתח פתח לברית עם מצרים, ולמרד האחרון.

ממלא מקומו, שלמנאסר החמישי (726 – 722 לפנה"ס), לא השאיר אחריו כתובות, ולכן קשה לשחזר את מהלך שנות מלכותו. המקרא משקף את האירועים בשומרון באופן ברור. הושע בן אֵלה שלח לסוא מלך מצרים ופתח במרד נגד שלמנאסר. זה עלה על שומרון וצר עליה שלוש שנים.

במלכים-ב מסופר שעליית שלמנאסר על שומרון התרחשה בשנה השביעית להושע בן אלה (היא השנה הרביעית לחזקיהו).[2] הצורך לצור על שומרון שלוש שנים מלמד על חולשתו של הכובש בעת ההיא.[3]

בתוך שנות המצור מת שלמנאסר וסרגון הגלה את שומרון. אולי מפתיע לגלות שהמסורה שלנו שימרה רמז לכך בצורת הקריאה (הניקוד) של מילה אחת:

"עלה שלמנאסר מלך אשור על שֹמרון, ויצר עליה – וַיִּלְכְּדֻהָ מקצה שלֹש שנים"

(מלכים ב י"ח, ט-י)

לא 'וַיִּלְכְּדָהּ' (שלמנאסר) כמתבקש מן ההקשר, אלא "וַיִּלְכְּדֻהָ" (האשורים), שכן שלמנאסר מת לפני לכידת שומרון והגלייתה בידי סרגון.   

אין לנו תיאורים ישירים המתארים את תקופת המרד בשומרון ואת פני החברה בשנים האחרונות לקיומה של שומרון כבירת ממלכת ישראל. קריאה בנבואות הושע וישעיהו מאפשרת להשלים את החסר באופן עקיף. אלו הן גם השנים הראשונות למלכותו של חזקיהו מלך יהודה.  

תיאור ממלכת ישראל בידי הנביא הושע

"כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל,

וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן, כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר, וְגַנָּב יָבוֹא, פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ;

וּבַל יֹאמְרוּ לִלְבָבָם: כָּל רָעָתָם זָכָרְתִּי, עַתָּה סְבָבוּם מַעַלְלֵיהֶם, נֶגֶד פָּנַי הָיוּ;

בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ מֶלֶךְ, וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שָׂרִים;

...

אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל, אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה;

אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע, גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע;

וְעָנָה גְאוֹן יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו, וְלֹא שָׁבוּ אֶל ה' אֱ-לֹהֵיהֶם, וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל זֹאת; 

וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב, מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ;"

(הושע ז', א-ג; ח-יא)

נתחיל את ההתבוננות בפסוק האחרון בנבואה, הקל להבנה: "מִצְרַיִם קָרָאוּ, אַשּׁוּר הָלָכוּ", כלומר אפרים ה"יונה" חיפש משענת במצרים, וצעדו זה יגרום להגלייתו לאשור. אין פרק נוסף בהיסטוריה של ממלכת אפרים שהפסוק הזה יכול להתפרש בו כפשוטו, מלבד תקופת המרד של הושע בן אֵלה. כבר המלבי"ם העיר על כך בפירושו להושע, ועל פי זה תיארך את כל הפרק לתקופת מפלתם של ישראל בידי אשור. לדבריו, הפרק מתאר את החורבן הפנימי של הממלכה, שקדם לחורבן החיצוני:

"ואחר כך היכה הושע בן אֵלה את פקח וימלוך תחתיו, 'עליו עלה שלמנאסר מלך אשור ויהי לו הושע עבד [...] וימצא מלך אשור בהושע קשר אשר שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים [...] ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בית כלא [...] ויעל שֹמרון ויצר עליה [...], ויגל את ישראל אשורה' (מלכים ב י"ז, ג-ו) – ויתבאר מדברי הספר כי גם מה שמצא מלך אשור קשר בהושע היה בסיבת מלשינות מבני ישראל, שמרדו בהושע וחשבו עליו מזימות להשחיתו, והם גלו אוזן מלך אשור, מאשר חושב [הושע] למרוד בו, ועל הדברים האלה הטיף החוזה דברי נבואותיו מכאן עד סוף הספר."

(מלבי"ם, הושע ז', ג) 

מבירור קצר זה המשייך את הפרק לימי הושע בן אלה, המלך האחרון בשומרון, ננסה להבין את משלו של הושע הנביא. פתיחת הפרק ("כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל")  מתפרשת היטב על חיסולו של פקח ועל ההזדמנות האחרונה של שומרון לשרוד כממלכה קטנה (בחסות אשורית), אם תתרכז במאמץ לתיקון פנימי (שאכן נרמז בהושע ו', א ומפורש בפרק י"ד). מאמץ כזה יכול היה להתנהל במקביל לתיקון של חזקיהו ביהודה. לשם כך היה צורך במנהיג בעל שיעור קומה, שיתרחק מכל רעיונות המרד באשור ויתרכז ברפואה לישראל. אולם הנביא אומר שבבדיקה שעשה ה' לשומרון מתגלה כל עומק חטאיה. השקר והרמייה שולטים בארץ ואין זכר לתשובה של תיקון. המחשבה שכל חטאי שומרון כבר נמחו באמצעות המכות שהנחית עליהם תגלת פלאסר, ומעתה נתכפר עוונם לפני ה' ויחול מפנה מדיני לטובה, היא חסרת שחר – "וּבַל יֹאמְרוּ לִלְבָבָם: כָּל רָעָתָם זָכָרְתִּי"; כל רעתם ומעלליהם של ישראל חוזרים ועולים לנגד עיני ה'.

בפסוק ג מהדק הנביא את דברי תוכחתו, ומבלי לסמן עדיין את מקור הרשע הוא מכוון את חציו אל אלה שברעתם משתדלים לשמח את המלך ואת השרים. זו תמונה מוכרת של השחתה פוליטית, חברתית ומוסרית, אשר הובילה לעיוורון המוחלט במרד האחרון; במקום תיקון פנימי הופיעה מהדורה נוספת של הזיות פקח (תמיכה מצרית נגד אשור), עם העמקת השחיתות מבית – "אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל [=יתערבב], אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה" – עוגה שאין הופכים אותה בתנור (של אז), והיא נשרפת מצד אחד, ולא נאפית מן הצד השני.

בפסוקים ד-ו הנביא מתאר את הממלכה כולה בדמות מאפייה בוערת באש:

"כֻּלָּם מְנָאֲפִים – כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה, יִשְׁבּוֹת מֵעִיר, מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ;

יוֹם מַלְכֵּנוּ – הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן, מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים;

כִּי קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם, כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם, בֹּקֶר הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה;"

לפנינו תמונה מוזרה של מאפייה שתנוריה מוסקים ומוכנים לקבל את הבצק התופח, אך האופה שובת – במקום ללוש את הבצק "עַד חֻמְצָתוֹ" הוא מארגן מסיבת שיכורים-מנאפים בתוך המאפייה. כטוב לבם ביין ישנים האופה וחבר מרעיו, והנה כאשר יקומו בבוקר הם מגלים כי המאפייה כולה עולה באש!

הנמשל שאליו חותר הושע נראה כמעט מובן מאליו. הנביא עצמו מקדיש לו רק פסוק אחד, פסוק ז:

"כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר וְאָכְלוּ אֶת שֹׁפְטֵיהֶם, כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ, אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי".

המאפייה היא שומרון בימיה האחרונים. התמונה מסמלת את מצבה המדויק של הממלכה, על מנהיגיה ושריה, הפונים לניאוף, להוללות ולשכרות, ושוכחים "להשגיח על הפת המונחת בתנור", שתוארה כבר לפני כן כעוגה שהודבקה לתנור מצד אחד ולא נהפכה. ההשגחה על התנור נחשבה לחכמה פשוטה, שנדרשת מכל אדם בביתו. הפקרת תנור בוער תביא בהכרח לאסון על הבית כולו. כל אחד מבין זאת, ואף על פי כן מרשים לעצמם שליטי שומרון לאבד את הערנות ולהחריב על עצמם את ביתם. האסון שמתרחש במאפייה מקורו בהזנחה ובעיוורון, והוא היה יכול להימנע.

כאמור, הפסוק "מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ" מסייע לתיארוך הנבואה לימים הסמוכים למות תגלת פלאסר. הושע בן אֵלה הרים ראש וניסה (או נגרר) להקים שוב ברית אזורית עם מצרים נגד אשור, כאילו היה מלך בעל משקל, אולם סביבו הייתה רק עדת חנפים הרודים בעם, מתהוללים עם המלך, ואינם עושים דבר לעצור את האש. את דבר ה' על מלכי ישראל בדור ההוא סיכם הנביא הושע –

"הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי – הֵשִׂירוּ (מינו שרים) וְלֹא יָדָעְתִּי..."

(הושע ח', ד)

ואת מאסרו של המלך האחרון סיכם הנביא בדבר ה':

"אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי (=בכעסי), וְאֶקַּח [אותו] בְּעֶבְרָתִי."

(הושע י"ג, יא)

שכרות אפרים בנבואת ישעיהו (פרק כ"ח)

ממלכת שומרון ההלומה מיין והאבודה, מתוארת להפליא גם באחת מהנבואות המעטות שניבא ישעיהו על ממלכת ישראל. נבואה זו היא אזהרה ל"אַנְשֵׁי לָצוֹן, מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם",[4] אשר עשו כמעשי אפרים. תיאור אפרים כאן (אולי כבר במבט לאחור, ולשם הפקת לקחים), תואם לגמרי את תיאורו של הושע ומשלים אותו:

"הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם, וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים, הֲלוּמֵי יָיִן;

הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַה', כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב, כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים, הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד;

בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה, עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם;

וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים –  

כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה; 

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְ-בָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה, לִשְׁאָר עַמּוֹ;

לְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט, וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה;

וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ, כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה;

כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה, בְּלִי מָקוֹם; 

אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה, גְּמוּלֵי מֵחָלָב, עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם;

כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם;

כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה;

אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם: זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ;

וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה' צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם,

לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ"

(ישעיהו כ"ח, א-יג) 

השאלה הגדולה בנבואה זו היא מי הם "שאר עמו"? האם זו עדיין שארית שומרון לפני חיסולה והגליית תושביה, או שהנביא כבר מדבר כאן על ירושלים, שלא למדה את לקחי שומרון?

ישעיהו מתאר בפתיחה את שכרונה וגבהות לבה של ממלכת אפרים לפני חורבנה. הממלכה יושבת בראש גיא שמנים במובן הגאוגרפי (הרי שומרון צופים על גיאיות רחבים הנטועים זיתים נוטפי שמן), ובמובן המנטלי (ראשיה שקועים בשיכרון חושים ובגאווה). חורבנה של שומרון מתואר "כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים", כזלעפות של ברד וכסופה וסערה ("שַׂעַר קָטֶב"), שאי אפשר לעצור בעדם, עד ששומרון תירמס ברגלי כובשיה.

העם (או מנהיגיו) לעגו לנביא על נבואותיו: "אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה, גְּמוּלֵי מֵחָלָב, עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם" – דברי הנביא מתאימים לגיל הרך, ולא לחברה מפוארת ומבוגרת. דבריו הם "צַו לָצָו קַו לָקָו" – כך מלמדים ילדים קטנים לקרוא, במילים שאינן מתחברות למשפט הגון. כך מתאר ישעיהו את לעגי המנהיגות המתנשאת, אולם הנביא חושב שהם עצמם מתנהגים כילדים קטנים חסרי אחריות והבנה, וכך דבר ה' נראה להם כמשפטים חסרי פשר ומבשרי פורענות: "וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ". משתה השיכורים הגאים, העיוורון וחוסר האחריות של מנהיגי אפרים, מחברים את משל האופה הישן במאפייה הבוערת בהושע עם משל הילדים הקטנים הלועגים לנביא-המורה בישעיהו.

 

המאבק נגד פולחן העגלים 

הנביא נגד יעקב?

במבט ראשון, קשה להבין מדוע בחר הושע להתעמת עם סיפור יעקב מספר בראשית[5] –

עד – שנכנסים לעולמם של 'חסידי' בית-אל ומקדש העגל, שהיה ל"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ...וּבֵית מַמְלָכָה",[6] מימי ירבעם בן נבט עד ירבעם בן יואש –

ה'חסידים' ההם נשענו על סיפור יעקב, כדי להוכיח את קדושת בית-אל עוד מימי האבות, ואת עדיפותה על פני ירושלִַם של בית דוד. הוויכוח נגד 'יעקב', התנהל באמת מול נושאי שמו לשווא, בעודם אוחזים ב"עֵגֶל מַסֵּכָה",[7] ומספרים על חלום יעקב בבית-אל, נגד תורת משה.

במרכז העימות הדתי בין 'בית-אל' לבין 'ירושלם', עמדה השאלה, 'מהו הבסיס המחייב של אמונתנו'? – 'מסורת אבות', או 'יציאת מצרים ותורת משה'?

"וְרִיב לה' [גם] עִם יְהוּדָה,

[אך כעת יש לריב]

וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו,

כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ;

בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו [עֵשָׂו],

וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה (=בכוחו ניצח) אֶת [מלאך]  

אֱ-לֹהִים;

וַיָשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל [לנַצחוֹ],

בָּכָה [המלאך] וַיִּתְחַנֶּן לוֹ,

בֵּית-אֵל יִמְצָאֶנּוּ (=ה' את יעקב),

וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ (=עם כולנו);"

(הושע י"ב, ג-ה)

לכן, הם זובחים בבית-אל, אבל ה' לא דיבר עם יעקב על פילוג בין יהודה לישראל, כי אם אודות כל זרעו –

"וַה' אֱ-לֹהֵי הַצְּ-בָאוֹת, ה' זִכְרוֹ;

וְאַתָּה [אפרים] בֵּא-לֹהֶיךָ תָּשׁוּב

[ולא בסיפורי יעקב],

חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר,

וְקַוֵּה אֶל אֱ-לֹהֶיךָ תָּמִיד;

...

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם,

וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה (=רחל),

וּבְאִשָּׁה שָׁמָר (=לאה);

וּבְנָבִיא (=משה)

ֹהֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם,

וּבְנָבִיא נִשְׁמָר [העם מחטא];

...

וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא [בעֵגֶל],

וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים,

מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה (=פסלים, מעשה ידי אדם),

לָהֶם הֵם אֹמְרִים: זֹבְחֵי אָדָם,

עֲגָלִים יִשָּׁקוּן (=ינַשקו בחטא);

...

וְאָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,

וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע,

וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי (=בִּלעָדַי);"

(שם י"ב, ו – י"ג, ד)