נביאים מול מעצמות - ישעיהו, הושע ומיכה בימי חזקיהו, חלק י'

  • הרב יואל בן נון

מסע סנחריב (701 לפנה"ס)

תיאור המסע[1]  

את דרכו החל סנחריב בכיבוש הערים הפניקיות השולטות על קו החוף. בהפלגה דרומה עצר סנחריב בכמה תחנות להשלטת סדר. כך עגן בעכו, כבש את יפו, בית דגון, בני ברק ואָזוּר, שהיו נתונות לחסותו של צִדקָא מלך אשקלון, גורם חשוב במרד נגד אשור. משם הגיע סנחריב לאשדוד.  שם התייצב לראשונה מול חיילי מצרים שחיכו לו. באזור יבנה (שדות אֶלְתְּקֵה, על פי כתובת סנחריב) התרחש הקרב הראשון: 

'ויקראו  בעלי הברית למלכי מצרים ולקשתי מלך כוש ומרכבותיו וסוסיו, חיל אין ספור, ויבואו לעזרתם. בשדה אֶלְתְּקֵה ערכו מערכה נגדי [...] נלחמתי בהם והנחלתי להם תבוסה. בתוך הקרב תפסו ידי חיים את בעלי הרכב המצריים עם בני מלכיהם ואת בעלי הרכב של מלך כוש.'[2]

מניצחון זה המשיך סנחריב לערי פלשת שהיו בשלטון יהודה. הוא כבש את עקרון (זו שמסרה לחזקיהו את המלך פָּדִי כ"מתנת ידידות"). את שרי עקרון שמרדו בו תלה על עמודים מסביב לעיר. משם המשיך למחוזות המערביים של מלכות יהודה, אל שפלת יהודה.

המבצר הראשון אותו פגש בשפלת יהודה היה העיר עזֵקה היושבת על רכס הגבעות, וסוגרת את פתחו של עמק האֵלה, על הדרך לבית לחם ולירושלִַם. בתעודה אשורית נוספת תיאר סנחריב את עזֵקה כעיר שחומותיה "מתנשאות לשמים" כמו "קן נשר", ואת עוצמת צבאו שהצליח לעלות על הרכס, להסתער על החומה בסוללות ובאילי מצור וללכוד אותה.[3] במקביל לכד את העיר גת, הגדולה בערי פלשת, החריב אותה ושרף אותה, ואסף בה שלל ושבויים.

התוצאה של חורבן הערים בשפֵלת יהודה אינה מתוארת בהרחבה בספר מלכים, אלא בנבואת מיכה המורשתי, הנביא היחיד (הידוע לנו), שחי בשפֵלת יהודה (ב'מוֹרֶשֶׁת') – רק נביא שחי באזור יכול היה לתאר את האסון כמו שיטפון של מים ואש, כמו התפרצות הר געש, שבאה מאזור ההרים אל השפֵלה – וחשוב לציין, שמיכה מתאר אסון שיבוא מאת ה', "מֵהֵיכַל קָדְשׁוֹ", ולא "מִצָּפוֹן", משם באו צבאות אשור:

 "שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם, הַקְשִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ;

וִיהִי ה' בָּכֶם לְעֵד, אֲ-דֹ-נָ-י מֵהֵיכַל קָדְשׁו;

כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ; וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ;

וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו, וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ, כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ, כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד;

בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כָּל זֹאת, וּבְחַטֹּאות בֵּית יִשְׂרָאֵל;

מִי פֶשַׁע יַעֲקֹב, הֲלוֹא שֹׁמְרוֹן?! וּמִי בָּמוֹת יְהוּדָה, הֲלוֹא יְרוּשָׁלִָם?!"  

(מיכה א', ב-ו)

הנביא ספד לערי יהודה בפלשת, שכולן היו ידועות לו, ואנו מכירים רק חלק מהן –

"עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה, אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם; אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים, וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה;

כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ;  כִּי בָאָה  עַד יְהוּדָה,  נָגַע עַד שַׁעַר עַמִּי, עַד יְרוּשָׁלִָם;

בְּגַת, אַל תַּגִּידוּ! בָּכוֹ, אַל תִּבְכּוּ! בְּבֵית לְעַפְרָה, עָפָר התפלשתי (קְרֵי: הִתְפַּלָּשִׁי);

עִבְרִי לָכֶם יוֹשֶׁבֶת שָׁפִיר, עֶרְיָה בֹשֶׁת; לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן;

מִסְפַּד בֵּית הָאֵצֶל, יִקַּח מִכֶּם עֶמְדָּתוֹ;

כִּי חָלָה לְטוֹב, יוֹשֶׁבֶת מָרוֹת:  כִּי יָרַד רָע מֵאֵת ה' לְשַׁעַר יְרוּשָׁלִָם;

 רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ, יוֹשֶׁבֶת לָכִישׁ (=בירת האזור);

רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת צִיּוֹן, כִּי בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל;

לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים, עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת; בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב, לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל;

 עֹד הַיֹּרֵשׁ אָבִי לָךְ, יוֹשֶׁבֶת מָרֵשָׁה;  עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל;

קָרְחִי וָגֹזִּי [באבלות] עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ; הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר, כִּי גָלוּ מִמֵּך [בָּנַיִךְ];

(שם, ח-טז)

תחנתו הבאה של סנחריב הייתה לכיש, העיר החשובה ביותר בשפלת יהודה, שאף נחשבה שנייה לירושלים.[4] סנחריב הטיל מצור על עיר המבצר החזקה, ולאחר זמן כבש אותה והפכהּ למפקדתו הקדמית בדרך העולה לחברון, לבהּ של יהודה המורדת. גדודי אשור המשיכו דרומה עד אזור באר שבע. את ירושלים השאיר סנחריב ל"מנה אחרונה".

פרטים רבים על המצור, על המלחמה הקשה ועל לכידתה של לכיש, אנו לומדים מתבליטי סנחריב שנתגלו בנינוה. לכיש תופסת בהם מקום מרכזי, כאילו הייתה בירת יהודה. קשה לראות את תמונות השבויים המעונים והמושפלים בתהלוכות הניצחון של אשור. תיאוריו של ישעיהו (כ', ממרד אשדוד) על הובלת שבויים ערומים ויחפים, מומחשים לנגד עינינו בתבליטים אלה (והפעם, ביהודה), לצד תמונות הקרב, בהן מתואר איך השתמשו הלוחמים היהודים בכלי הנשק ובביצורים שהכין עוזיהו בדור הקודם. 

בכתובות האשוריות המתארות את המסע, סיכם סנחריב את השלב הזה במסעו המוצלח:

'ואשר לחזקיהו היהודי, אשר לא הביא את צוארו בעולי, על 46 עריו הבצורות, ערי החומה, ועל ערי השדה אשר בסביבתן, שמתי מצור וכבשתי אותן על ידי סוללות עפר כבוש ששפכתי עליהן, בהגשת כרים, בהסתערות חיל רגלים, במחתרות בפרצים ובמנהרות. 200,150 נפש, קטן וגדול, איש ואישה, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, צאן ובקר עד אין מספר הוצאתי מתוכן ויהיו לי לשלל. ואותו סגרתי בתוך ירושלִַם, עיר ממלכתו, כמו ציפור בכלוב. שפכתי עליו סוללות, ואת היציאה משער עירו עשיתי לו לתועבה'.

קשה לדעת כמה מתוך 200,000 נפש היו אנשים, וכמה סוסים וחמורים וגמלים, אבל ברור שאלפים רבים מתושבי שפלת יהודה וערים אחרות גלו, ממש כאחיהם משומרון. על החורבן הזה בכה וקונן הנביא מיכה המורשתי שראה את הכול בעיניו:

"קָרְחִי וָגֹזִּי [באבלות] עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ; הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר, כִּי גָלוּ מִמֵּך [בָּנַיִךְ]."

(שם, טז)

במצוקתו נאלץ חזקיהו להיכנע למלך אשור. מתעודות סנחריב אנו לומדים כי חזקיהו שלח למלך אשור מס כבד, שכלל 30 כיכרות זהב ו-800 כיכר כסף (במקרא, "רק" 300 כיכר כסף), אבנים יקרות, פּוּך, רהיטים מצופים פיתוחי שן ועץ יקר, וכן מבנותיו ומפילגשיו, שׁרים ושׁרות. כתובות סנחריב מספרות על כניעתו של חזקיהו ועל המס הכבד שהוטל עליו לשלוח לנינוה. בתנאי הכניעה של חזקיהו נכללו כמובן, שחרורו של פָּדִי מלך עקרון מן המאסר והשבתו למלכותו בעקרון. 

ספר מלכים מתאר בקיצור את החלק הזה של הַשְפָּלַת יהודה:

"וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה,

עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת, וַיִּתְפְּשֵׂם;

וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לָכִישָׁה, לֵאמֹר:

חָטָאתִי שׁוּב מֵעָלַי, אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא – 

וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר כֶּסֶף, וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב;

וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה', וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ;

בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה', וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה,

וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר;"

(מלכים-ב י"ח, יג-טז)

כמו מיכה, כך גם ישעיהו תיאר מירושלִַם את חורבן יהודה (בלי רשימת מקומות):

"עַל מֶה תֻכּוּ? עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה? כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי! 

מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה,

לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן;

אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ,

אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים;

וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה;"

(ישעיהו א', ה-ח)

במקורות האשוריים זהו אקורד הסיום של המלחמה.

קרוב לוודאי שלסנחריב לא היה עניין לספר על ירושלִַם, אותה לא כבש, והוא העדיף להבליט את כיבוש לכיש, שם הוא נראה יושב על כסאו, ותהלוכת השבויים עוברת לפניו. תבליט לכיש נמצא בנינוה על ארמון ניצחון מיוחד, שהקים סנחריב – יש מקום למחשבה, שמאמץ כביר זה להציג את כיבוש לכיש והובלת השבויים לגלות, בא כדי לטשטש מה שקרה בירושלִַם.  

מסע סנחריב בנבואת ישעיהו המוקדמת (פרק י', כד-לד)   

לפי התיאור המקראי, סנחריב קיבל את המסים הכבדים ששיגר אליו חזקיהו, אך הדבר לא השביע את תאבונו. הוא החליט להגביר את הלחץ על ירושלִַם מתוך שאיפה לפתוח את שעריה בפני צבא אשור ולהעניש את המורדים בעיר הבירה המורדת, כמקובל, בכל תקופת האימפריה. לשם כך הוא שלח את תַּרתָּן ואת רבשָקֵה (מבכירי הצבא האשורי, וכנראה בגיבוי של כוח אשורי משני) למלחמה פסיכולוגית על ירושלִַם. לכוח העיקרי של צבא אשור לא היה זמן רב להשתעשע בירושלִַם הנצורה, כי האויב האמיתי עדיין המתין להם בקו החוף.

כל עוד עסקה ירושלִַם בהכנות למרד ישב ישעיהו ומירר בבכי על אטימות המוחין והלבבות. הנביא ראה לנגד עיניו את הצבא האשורי השולט בעולם באותו הזמן (וזה שבט אפו של ה'!), והוא ידע שחזקיהו מוליך את עמו למערכה של התאבדות וחורבן.

אך התנהלותו האופוזיציונית נבלמה ברגע שפרצה המלחמה. כשהגיעו החדשות על נפילת עשרות ערים ביהודה וכשהחל צבא סנחריב להתקרב אל ירושלִַם לקראת העמדתה במצור, הפך ישעיהו לנביא המחסן את רוח העם והמלך. את זאת אנו רואים בבירור גם בנבואת הסיפור (ישעיהו ל"ז).

הנבואה מתארת את הרגעים שלפני המצור בלשון ריאליסטית. מול הבהלה שאחזה ביושבי העיר, עמד ישעיהו וביקש לרומם את רוחם ולחזק את אמונתם בישועת ה' שתבוא כהרף עין. נבואה זו על גבהות הלב של האימפריה האשורית עוד מימי תגלת פלאסר מצויה בין נבואותיו המוקדמות של ישעיהו: 

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת:

אַל תִּירָא עַמִּי יֹשֵׁב צִיּוֹן מֵאַשּׁוּר [אף כי] בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה, וּמַטֵּהוּ יִשָּׂא עָלֶיךָ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם;

כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר וְכָלָה זַעַם, וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם;

וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְבָאוֹת שׁוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב, וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם;

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ, וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ, וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן;

בָּא עַל עַיַּת, עָבַר בְּמִגְרוֹן, לְמִכְמָשׂ יַפְקִיד כֵּלָיו; עָבְרוּ מַעְבָּרָה, גֶּבַע מָלוֹן לָנוּ, חָרְדָה הָרָמָה,

גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה; צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים, הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה, עֲנִיָּה עֲנָתוֹת;

נָדְדָה מַדְמֵנָה, יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ;

עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד, יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם;

הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְ-בָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה, וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ;

וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל, וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל;"

(שם י', כד-לד) 

ראשית הדיבור ("אל תירא עמי") יכול להתאים לפרקים שונים של עליית אשור על ארץ ישראל, אך קריאה יותר צמודה מלמדת כי זהו מסע מסוים שתכליתו להגיע ל"דֶּרֶךְ מִצְרָיִם". כמעט מתבקש לזהות את המסע הזה עם מסע סנחריב המתועד יפה בכתובות אשור, אך הבעיה המרכזית בזיהוי הזה היא המסלול והכיוון המתוארים. על פי הכתובות, סנחריב בא מן הים ומדרך החוף, ונכנס ליהודה מדרום-מערב (דרך עזֵקה ולכיש), ומלכיש שלח את שליחיו לירושלִַם (מלכים-ב י"ח, יז; ישעיהו ל"ו, ב); אולם, המסע המתואר לירושלִַם בדברי ישעיהו, מגיע  מצפון-מזרח ואינו תואם את מסעו המתועד של סנחריב לארץ יהודה. עם זאת, ברור שישעיהו תיאר מסע ממשי ולא חזיוני. נקודות הציון המפורטות בו מתארות דרך מזרחית שעלתה מבקעת הירדן ישירות אל מזרח בנימין והתחברה לדרך הראשית של ההר ליד הָרָמָה (=אל-רם, מול שדה התעופה עטרות); (זאת איננה הדרך הראשית המובילה לירושלִַם מצפון, מאזור בית-אל).[5] לאור זאת חיפשו כותבים שונים את נקודת האחיזה של מסלול זה במסעות אשור ליהודה.[6]

מסתבר כי אשור שלחה כוחות צבא גם מאזורים אחרים כדי לטפל בבירה המורדת, בעוד עיקר הצבא נשלח אל קו האש באזור פלשת, כדי להתמודד מול האויב האמיתי – מצרים, שצבאה החל לקדם את כוחותיו לעבר עזה. במהלך כזה, חוו יושבי ירושלִַם רק את החזית הבאה מצפון-מזרח, ודעתם לא הייתה נתונה לחזית המערבית.[7] גם כתובת סנחריב הידועה תיארה סגירה של חזקיהו בתוך עירו "כציפור בכלוב", כולל פגיעה בשער העיר, שאי אפשר היה לצאת ממנה. את כל זה אפשר לעשות רק אם היה חיל אשורי די גדול מסביב לירושלִַם. ישעיהו היה בירושלִַם, ותיאר את המסע בדיוק ובפרטי פרטים, כולל נתיב ההתקדמות של הכוח האשורי, שכבר עמד בנֹב ונופף ידו מעמדת תצפית על העיר, אותה התכוון לסגור בשלב הראשון, ואליה התכוון לפרוץ בשלב הבא.

הצלת ירושלִַם כמו פסח מצרים (ישעיהו י"א; כ"ה-כ"ו-כ"ז; ל'-ל"א)

כבר בנבואה המוקדמת תיאר ישעיהו את גאולת קיבוץ הגלויות כמו יציאת מצרים:[8]

"וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר,

כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם;"

(שם י"א, טז)

בקובץ הנבואות העמומות (כ"ד-כ"ז), תיאר ישעיהו את ירושלִַם הנצורה, כמו עם ישראל מסוגר בחדריו בפסח מצרים, מחכה לנס, להכאת המצרים וליציאת מצרים:

"לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך (דְּלָתְךָ) בַּעֲדֶךָ,

חֲבִי (=תתחבא) כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבוֹר זָעַם; 

כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲו‍ֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו,

וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ, וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ;

ביום ההוא יפקד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה

עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ (=המעצמה האשורית)[9]

וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן (=המעצמה הבבלית),

וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם (=המעצמה המצרית);"

(שם כ"ו, כ-כא)

את המכה הגדולה על צבאות העמים הצרים על ירושלִַם תיאר ישעיהו כמשתה שמן ודשן ובו גם הרבה יין ישן ומשומר, מעין ליל פסח ענק, שבו יפקוד ה' על כל הצוררים המביאים מוות לעולם ויכרית אותם לחלוטין, ויסיר את חרפת עמו במכה אחת: 

"וְעָשָׂה ה' צְ-בָאוֹת לְכָל הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה

מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים (=בשר שמן) מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים (=יין),

שְׁמָנִים מְמֻחָיִם (=ממֵח עצם) שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים (=מיין ישן). 

וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי הַלּוֹט (=המַסוֶה)

הַלּוֹט (=המסתיר) עַל כָּל הָעַמִּים,

וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם; 

בִּלַּע (=השמיד) [את גורמי] הַמָּוֶת לָנֶצַח,

וּמָחָה א-ד-נ-י ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים,

וְחֶרְפַּת עַמּוֹ [הנָצוּר] יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ,

כִּי ה' דִּבֵּר;"

(שם כ"ה, ו-ח)

את ההצלה הפלאית של ירושלִַם, תיאר ישעיהו כפתיחת שערים בשיר גדול עם הסרת המצור, וגם תיאור זה מתקשר לתיאורי הפסח, שהרי בני ישראל יצאו ממצרים הישר מתוך החדרים הסגורים, שנפתחו בבת אחת:

"בַּיּוֹם הַהוּא, יוּשַׁר הַשִּׁיר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה,

עִיר עָז לָנוּ יְשׁוּעָה יָשִׁית [ה' לעיר הנצורה] חוֹמוֹת וָחֵל; 

[ואז יתקיים] פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים;"

(שם, כ"ו א-ב)

בפרקי הנבואות העמומות לא נאמר במפורש מיהו האויב, שיתאסף "בָּהָר הַזֶּה", ויָצוּר על "אֶרֶץ יְהוּדָה", אולם בפרקים הבאים (ל'-ל"א), הנבואה מתפרשת מתוכה, כהצלה מצבאות אשור על ידי מכות הדומות למכות מצרים, ישועת ירושלִַם ביד ה' מיד אשור, כמו נס פסח, וכשיר "בְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חָג", שרומז בבֵרור לשיר הישועה וההלל של ליל הפסח:

"הִנֵּה שֵׁם ה' בָּא מִמֶּרְחָק,

בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה (=עמוד עשן כבד),

שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת; ... 

הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג,

וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל. 

וְהִשְׁמִיעַ ה' אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה

בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה, נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד; 

כִּי מִקּוֹל ה' יֵחַת (=יִשָבֵר) אַשּׁוּר, בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה [ה' אותו];

(ישעיהו ל', כז-לא)[10]

אכן, כך הבינו חז"ל (פסחים צה ע"ב), שהשיר בלילה הוא המקור לשירת ההלל בליל הפסח, [גם] בזמן האכילה, והיו אף שהסיקו מרמזי הנביא, שהמכה בצבא סנחריב התרחשה "בַּלַּיְלָה הַהוּא" (מלכים-ב י"ט, לה; וברד"ק), בליל הפסח:

"[הפסח בחודש] הראשון טעון הלל באכילתו... מנא הני מילי (=מנין נלמדים דברים אלו)? אמר ר' יוחנן משום (=בשם) ר' שמעון בן יהוצדק, אמר קרא (=הפסוק במקרא): "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג" – לילה המקודש לחג טעון הלל..."

(בבלי פסחים צה ע"ב)

בלשון מפורשת עוד יותר דימה ישעיהו את הצלת ירושלִַם "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת... פָּסֹחַ וְהִמְלִיט", ואת נפילת אשור "בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ", ממש כמו במכות מצרים:

"כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְ-בָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם

גָּנוֹן וְהִצִּיל, פָּסֹחַ וְהִמְלִיט; ... 

וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ

וְחֶרֶב לֹא אָדָם תֹּאכְלֶנּוּ ...

נְאֻם ה',

אֲשֶׁר אוּר (=אש) לוֹ בְּצִיּוֹן,

וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם".

(שם ל"א, ה-ט)

 

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 

 

 

[1] ב' מזר, "מסע סנחריב לארץ יהודה", י' ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ ישראל, תל אביב תשכ"ד, עמ' 295-286 ; נ' נאמן, "מסעות מלכי אשור ליהודה לאור תעודה אשורית חדשה", שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ב' (תשל"ז), עמ' 166-165.

[2] מ' כוגן, אסופת כתובות היסטוריות, עמ' 79.

[3] את שני חלקי התעודה הזאת גילה נאמן בשני מוזיאונים, נאמן (לעיל הערה  53), עמ' 180-164.  

[4] יש חוקרים שסברו כי הדגשת לכיש בתבליטי סנחריב בנינוה באה לחפות על כישלונו בירושלים – חיים תדמור קבע שלא היה בתקופת האימפריה האשורית שום מקרה נוסף שבו לא  נכבשה עיר בירה מורדת, ולכן הציג סנחריב את לכיש כתחליף לירושלים.   

[5] יואל אליצור, מחקרי יהודה ושומרון ב (תשנ"ב), עמ' 124-111. צוות עפרה הלך ברגליו את הדרך ומצא במעבר מכמש מיצד קטן וחרסים מתקופת המלוכה; וראו מאמרי,  "בא על עַיָּת ...", מחקרי יהודה ושומרון הנ"ל, עמ' 64-43.  

[6] ש"ז אסטר, הרקע ההיסטורי של המסע, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום יט (תשס"ט),עמ' 124-105.

[7] ב' מזר, "מסע סנחריב",בתוך: י' ליוור, היסטוריה צבאית של ארץ ישראל, ירושלים תשכ"ד, עמ' 292. מזר הציע כי מדובר בגדודים אשוריים שבאו מהשומרון, ומסיבה כלשהי עשו איגוף בדרך; אבל גדודים אשוריים יכלו לבוא גם מדמשק, ומעבר הירדן, ולעלות דרך מעבר מכמש; לאחרונה נמצאו עדויות למחנה אשורי שחנה על ירושלִַם בסוף המאה השמינית לפנה"ס.

[8] כך גם במיכה (ז', טו) – "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ  נִפְלָאוֹת".

[9] נחש, לויתן ותנין במקרא אינם יצורי מיתולוגיה (כפי שסברו רבים), אלא משלים מושאלים לרשעי עולם אנושיים, ובעיקר, מעצמות הרשע הגדולות ואויבי ישראל, שה' יכה אותם ויושיע את עמו – כך בשירת האזינו (דברים ל"ב, לג); כך בישעיהו (נ"א, ט-יא); כך בתהילים (פ"ט, ד-מז); ועוד – זיהוי התנין עם פרעה מלך מצרים נרמז בתורה (שמות, ז', ט-יב), ומפורש ביחזקאל (כ"ט, ג-ד) – "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו ..."; לדעתי, דימויי הלויתן רומזים לנהר החִדֶקֶל (הישר), שעליו ישבה נינוה בירת אשור, ולנהר פרת (הארוך והמעוקל), שעליו ישבה בבל.  

[10] וראה דברי רד"ק שם.