נביאים מול מעצמות - ישעיהו ותלמידיו מימי מנשה עד החורבן, חלק ה'

  • הרב יואל בן נון

הגאולה לשארית עובדי ה'

ברור שאין בית על הארץ אשר יכיל את כבוד ה', כי "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (כדברי שלמה, מלכים-א ח, כז) – הדבר יכול להיאמר גם כשהבית בנוי, וגם כשהוא חָרֵב; השאלה הגדולה היא, האם עובדי ה', "הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ" (ס"ו, ה) ראויים שה' ישכין בתוכם את כבודו, בבית שעל הארץ, ובירושלִַם הראויה לששון ולשמחה?

בפרק 'החרדי' ביותר בכל התנ"ך עולה השאלה הזאת בכל עצמתה, והתשובה היא, כמו שלמדנו מתחילת ישעיהו (א'), ומסופו (נ"ח), שהכל תלוי ביחס לעניים ולשפלי הרוח.  אנשים אכזריים, גם קרבנותיהם לא ייחשבו אלא כ"דם חזיר":

"כֹּה אָמַר ה'

הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי

אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי...

וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה...

וְאֶל זֶה אַבִּיט,

אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ, וְחָרֵד עַל דְּבָרִי".

(ישעיהו ס"ו, א-ב)

הראויים לעמוד לפני ה' הם שפלי הרוח, העניים והענווים, וגמול קשה ישלם ה' לפושעי הגאווה והאכזריות, כמו למקריבי החזירים ואוכלי "השקץ והעכבר" (ס"ו, ג,יז). 

אבל איך אפשר לבנות מחדש עם חי ובריא שישאף לעמוד לפני ה' ולהיות ראוי לבחירתו? העונש החד והברור לעין ביום הגמול העתידי, יעמיד כמנצחים את הישרים ואת הראויים.

אבל גם זה לא מספיק כדי לשַקֵם עָם.

התשובה הנבואית (במיוחד, בישעיהו י"א) היא קיבוץ גלויות, אבל כאן, בפרק החותם (ס"ו) הנביא  מתאר זאת באופן חריג ושונה – הגויים שישרדו, יביאו את כל אחינו שנטמעו ביניהם כמנחה לה', בשיירות של כלי תחבורה ישנים וחדשים (!), וה' יקח מהם אפילו כוהנים ולויים:

"וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם

מִנְחָה לַה',

בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב, וּבַצַּבִּים (=עגלות מכוסות)

וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת

עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם,

אָמַר ה'."

(שם, כ)

אנחנו זוכים כיום לראות הרבה מפרקי נחמה אלו, יותר מבכל ימי בית שני, ועדיין החזון הזה גדול מכל מציאות מוכרת:

"כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ,

וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים –   

וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה',

וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה...

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי

כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ,

בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ..."

(שם ס', ב-ד)

כל סוחרי הגויים יביאו את בני ובנות ציון בשיירות מכל העולם, כשי לה', לבית תפארתו, ויביאו עמהם מתנות זהב וכסף למזבח – אוצרות גויים ייכנסו יומם ולילה בשערי ירושלים:

"כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ –  

וְהַגּוֹיִם (האלה) חָרֹב יֶחֱרָבוּ... 

וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ,

וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ,

וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה' – צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל."

(שם, יב-יד)

"שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם."

(שם ס"א, ח)

"לֹא יָבוֹא (=לא ישקע) עוֹד שִׁמְשֵׁךְ,

וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף,

כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם, וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ; 

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ...

ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה;"

(ישעיהו ס', כ-כב)

כל מבין עברית שומע בנבואה הזאת, שלא יהיה עוד חורבן, וכך הבין גם הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ב פרק כט), אלא שהוא פירש פסוקים אלו על המלך המשיח, "ושלא תבטל מלכות ישראל מֵאחרי כן" – אף שהמשיח היחיד בפרק הזה הוא הנביא (ס"א, א).

הנבואה הזאת אכן נסכה ביטחון אדיר בלב היהודים האבלים והסובלים, המעונים והמאמינים בכל הדורות, אבל היו לה שני מחירים כבדים:

1. בימי בית שני חיו אלפי יהודים בירושלים, והיו חדורים אמונה שלֵמה שבית המקדש לא ייחרב עוד. לא מפני שה' כבר שוכן בציון (כפי שהאמינו בימי בית ראשון), אלא מפני שה' הבטיח זאת בנבואות האלה. בלי האמונה הזאת אולי לא היו רבים מהקנאים מעזים למרוד בשלטון הרומאי; בלי האמונה, שלא יהיה עוד חורבן, אולי באמת לא היה חורבן שני?!

2. המוני יהודים מאמינים בגאולה שלמה, ורק בה – כל נס נמדד רק לפי השלֵמות – יותר משישה מיליון יהודים כבר בארץ, בקיבוץ גלויות שלא היה כמוהו מעולם;  מדינה יהודית עצמאית וחזקה מול כל אויביה מסביב, שולטת במרחבי אדום עד אילת, "מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים" (שמות כ"ג, לא), ועדיין לא כולנו שרים הלל לה' "המקבץ נִדחֵי עַמו", אולי, כי שונאינו עדיין לא משתחווים לפנינו על כפות רגליהם.

"שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ" (סו, ה) –

התהליך התחיל מזמן, וכמאתיים שנה כבר עברו (מאז משה מונטיפיורי, והיציאה מהחומות בירושלים).

מיציאת מצרים עד בניית הבית לה' עברו 480 שנה (מלכים-א ו', א), ו"כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז', טו), בתהליך ארוך – לא ב-24 שעות, וגם לא בדור אחד.  

'שיר השירים' נבואי

דווקא  בעומק השפל, בעת החורבן, ואחרי קריאות רבות שהנביא קרא –

"הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם." (נ"א, יז(

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ." (ס, א)

הכלה תתעורר, ותפתח לראשונה, בשירת נישואין:

"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה',

תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּא-לֹהַי,

כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע,

מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי (=יְכַסֵני)."

(שם ס"א, י)

האם די במשפט אחד של שמחת 'כלה' עזובה ושוממה (ס"ב, ד)?

לנביא בחזונו זה כנראה  הספיק, והוא עבר מיד ללשונו המתארת (בגוף שלישי):

"כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר,

וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ."

(שם)

אז  יתעורר 'החתן', צור ישראל וגואלו, ויתלהב:

"לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה

וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט,

עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ

וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר;"

(שם ס"ב, א)

שוב חזר הנביא אל החתונה המפוארת הצפויה, עד 'יחסי אישות' אינטימיים (סב, ד-ה):

"וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה

יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱ-לֹהָיִךְ."

(שם, ה)

שוב יתלהב 'החתן':

"עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם

הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים,

כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד

לֹא יֶחֱשׁוּ."

(שם, ו)

אל מול ההתלהבות הזאת בנבואה המשיחית, מיד נזעק הנביא  והפציר בשומעיו –  

"הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' – אַל דֳּמִי לָכֶם (=אל תשתקו);

וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ (=ואל תתנו לה' לשתוק),

עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ;

[כי] נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ..."

(שם, ו-ח)

נבואה נועזת זו מראה עד כמה גדול הפער בין 'שיר השירים הנבואי' לבין המציאות הנוראה – 'שיר השירים' הנבואי דווקא בשיא החורבן!

"עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר,

צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה – יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה; 

בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר [בו] הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ

הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ, וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה; 

הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק ה'?"  

(שם ס"ד, ט-יא)

מעניין, שגם במגילת שיר השירים, מתגלה המציאות המרה בשיר השלישי, מפי 'הכלה':

"פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי

וְדוֹדִי חָמַק עָבָר,

נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ,

בִּקַּשְׁתִּיהוּ, וְלֹא מְצָאתִיהוּ,

קְרָאתִיו, וְלֹא עָנָנִי; 

מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר,

הִכּוּנִי פְצָעוּנִי,

נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת (=הגויים);"

(שיר השירים ה', ו-ז)

גם שיר השירים הנבואי לא הסתיר את הבדידות ואת הייסורים, ודווקא כך נתן כוח ותקווה למאמינים בכל הדורות.

 

 

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*