דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף ג | ידות נדרים

במשנה הפותחת את המסכת נאמר (ב ע"א):

"האומר לחבירו: מודרני ממך, מופרשני ממך, מרוחקני ממך, שאיני אוכל לך, שאיני טועם לך – אסור".

בסוגיית הגמרא (ב ע"א – ג ע"ב) מבואר שדין זה נקרא "ידות נדרים", והוא נלמד מריבוי הלשון "נזיר להזיר". מהי משמעותו של דין "ידות"? מן המשנה ברור כי הניסוח של הנודר מהווה אמירה חלקית בלבד, ולמרות זאת הוא מצליח להחיל את הנדר כולו. בעיון זה ננסה להבין בתמצית כיצד מתרחש הדבר.

נראה שכדי לרדת לשורש העניין יש לברר את משמעותו הלשונית של המושג "ידות". מהתבוננות בדברי המפרשים בסוגייתנו עולה מחלוקת בשאלה זו. הרמב"ם בפירוש המשנה (א, א) כתב:

"והם הנקראים בלשונינו ידות, כלומר חלקים".

אכן, זוהי משמעות המילה "ידות" במשניות במסכת עירובין (ח, ב) ובמסכת מנחות (ז, ב).

לעומת זאת, הר"ן כתב ש"יד" היא "כמו בית יד הכלי, שהאוחז בו הכלי עולה עמו", דהיינו הכוונה היא ל"ידות" במובן של "ידית", וכך היא אכן משמעות המילה במשניות במסכת יומא (ג, י) ובמסכת טבול יום (ג, א).

נראה כי מאחורי מחלוקת לשונית פשוטה זו עומדות שתי דרכים שונות להבין את חידוש התורה בדין ידות:

א. הרמב"ם סבור שהיד היא אמירה חלקית בלבד, והתורה חידשה שאין צורך בביטוי שפתיים גמור ודי בביטוי מילולי כלשהו של דעת האדם.

ב. הר"ן סבור שהתורה חידשה כי די בניסוח של ה"יד" כדי לאחוז ולבטא בקצרה את הנדר כולו. דהיינו, התורה חידשה שהיד עצמה מהווה ביטוי מילולי שלם של הנדר.

ניתן לראות שתי גישות אלו במפורש בדברי הראשונים בתחילת מסכת נזיר. הגמרא שם (ב ע"ב) הסבירה את החידוש שבדין ידות במילים "מהו דתימא בעינן פיו ולבו שווין, קמ"ל", כלומר דין ידות עומד בניגוד מסוים לצורך בביטוי שפתיים שלם, והראשונים נחלקו מהי כוונת הגמרא במסקנתה: רש"י מסביר שמסקנת הגמרא היא שהתורה חידשה שלא בעינן פיו ולבו שווין, ואילו לדעת התוספות התורה חידשה ש"כהאי גוונא הוי שפיר פיו ולבו שוין".

נראה שמחלוקתם תואמת את מחלוקת הראשונים הנזכרת לעיל: לפי דעת הרמב"ם דין ידות אכן עומד בניגוד לדרישה של "פיו ולבו שווין", ואילו לדעת הר"ן דין ידות מחדש אפשרות להגמיש ולהגדיר מחדש את הדרישה של "פיו ולבו שווים" אך אינו מבטל אותה כליל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)