נדרים דף ג – ידות נדרים

  • הרב אברהם סתיו

במשנה הפותחת את המסכת נאמר (ב ע"א):

האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור.

בסוגיית הגמרא (ב ע"א- ג ע"ב) מבואר שדין זה נקרא "ידות נדרים", והוא נלמד מריבוי הלשון "נזיר להזיר". מהי משמעותו של דין "ידות"? ברור מן המשנה כי הניסוח של הנודר מהווה אמירה חלקית בלבד, אך למרות זאת הוא מצליח להחיל את הנדר כולו. בעיון זה ננסה להבין בתמצית כיצד מתרחש הדבר. נראה כי בכדי לרדת לשורש העניין יש לברר את משמעותו הלשונית של המושג "ידות".

התבוננות בדברי המפרשים בסוגייתנו מעלה קיימת מחלוקת מהי משמעות זו: הרמב"ם בפירוש המשנה (א, א) כתב:

והם הנקראים בלשונינו ידות, כלומר חלקים.

וכך באמת משמעות המילה "ידות" במשניות במסכת עירובין (ח, ב) ובמסכת מנחות (ז, ב). אך הר"ן כתב ש"יד" היא:

כמו בית יד הכלי שהאוחז בו הכלי עולה עמו.

דהיינו הכוונה היא ל"ידות" במובן של "ידית", וכך היא אכן משמעות המילה במשניות במסכת יומא (ג, י) ובמסכת טבול יום (ג, א).

נראה כי מאחורי מחלוקת לשונית פשוטה זו, עומדות שתי דרכים שונות להבין את חידוש התורה בדין ידות:

א. הרמב"ם סבור שהיד היא אמירה חלקית בלבד, והתורה חידשה שאין צורך בביטוי שפתיים גמור ודי בביטוי מילולי כלשהו של דעת האדם.

ב. הר"ן סבור שהתורה חידשה כי די בניסוח של ה"יד" כדי לאחוז ולבטא בקצרה את הנדר כולו. דהיינו, התורה חידשה שהיד עצמה מהווה ביטוי מילולי שלם של הנדר.

ניתן לראות שתי גישות אלו במפורש בדברי הראשונים בתחילת מסכת נזיר. הגמרא שם (ב ע"ב) הסבירה את החידוש שבדין ידות במילים הבאות:

מהו דתימא בעינן פיו ולבו שווין, קמ"ל.

כלומר, דין ידות עומד בניגוד מסוים לצורך בביטוי שפתיים שלם. הראשונים בסוגיה שם נחלקו מהי כוונת הגמרא במסקנתה: לדעת רש"י, מסקנת הגמרא היא שהתורה חידשה שלא בעינן פיו ולבו שווין. ואילו לדעת התוספות, התורה חידשה ש"כהאי גוונא הוי שפיר פיו ולבו  שוין".

נראה שמחלוקתם תואמת את מחלוקת הראשונים הנזכרת לעיל: לפי דעת הרמב"ם אכן דין ידות עומד בניגוד לדרישה של "פיו ולבו שווין" ואילו לדעת הר"ן דין ידות מחדש אפשרות להגמיש ולהגדיר מחדש את הדרישה של "פיו ולבו שווים" אך לא מבטל אותה כליל.