נדרים | דף ד | חטאת נזיר למאי אתיא

סוגייתנו עוסקת בבירור שייכות לאו 'בל תאחר' לנזירות, ובמהלך הדיון נאמר בגמרא שחטאת הנזיר אינה באה כדי לכפר על חטא (בדומה לחטאת יולדת, שנראה שאף היא אינה באה לכפרה). בעיוננו היום נעסוק במטרתה של חטאת נזיר, אך תחילה נקדים מעט בעניין קרבן החטאת.

בדרך כלל התורה אינה מבארת בפרשיות הקרבנות מה מטרתה של כל מתנת דם או הזאה. למרות זאת, במקום אחד מצאנו הסבר להליך זה – בתיאור הכשרת המזבח לעבודה בימי המילואים (ויקרא ח, טו):

"וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו".

מטרת מתן הדם בפסוק זה כפולה: מתן הדם על קרנות המזבח נועד לחיטוי המזבח, ושפיכת הדם אל יסוד המזבח מקדשת את המזבח, "לכפר עליו". ניתן להבין את המילים "לכפר עליו" בשתי דרכים: א. מתן הדם מקדש את המזבח ומכפר עליו – על המזבח. ב. שפיכת הדם על היסוד מכפרת על האדם המקריב את הקרבן. בהמשך נתמקד בפירוש השני.

גם את המילה 'חטאת' אפשר להבין בשתי דרכים: א. מלשון 'חטא'. ב. מלשון 'חיטוי' – ניקוי או טיהור.[1] על פי זה אפשר לומר שיש חטאות שאינן קשורות דווקא לחטא: כך, למשל, החטאות הבאות כחלק מתהליך טהרתו של הטמא, כגון חטאת היולדת ואולי גם חטאת המצורע,[2] אינן קשורות לחטא. בדומה לזה הסביר הרמב"ן (במדבר ו, יד) שחטאת נזיר אינה באה על חטא שהנזיר חטא בעבר אלא על כך שהוא מבקש לחלל את נזירותו:

"ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נָזוֹר מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו... והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם".

אולם דבר פשוט הוא שאין חיוב לחיות חיי נזירות, ואדם החי חיים רגילים ואינו מזיר את עצמו אינו צריך להביא קרבן כדי לכפר על כך, ויתרה מזאת אמרו בגמרא (נזיר יט ע"א) שהנזיר מביא קרבן על שציער עצמו מן היין. בנוסף, לא מצאנו קרבן על העתיד, שהרי הנזיר עדיין לא יצא ממסגרת הנזירות וסיים את תקופת נזירותו, אם כן, מדוע עליו להביא קרבן?

לכאורה אדם הבוחר לחיות חיי נזירות בוחר להתקדש ולהתקרב לקב"ה בעזרת הסרת מכשולים העלולים להביאו לידי חטא וליצור גדר נוספת בפני תאוותיו.

הסיבה להבאת חטאת הנזיר קשורה לכך שהאדם יוצא ממסגרת הנזירות ועובר למסגרת אחרת של חיים רגילים. לאחר שהוא נמצא במעמדו המיוחד, בדרגה הרוחנית של 'נזיר', החזרה לחיים רגילים, דורשת קרבן לשם הכשרתו לקראת המסגרת החדשה. במובן זה, החטאת והחיטוי קרובים יותר להקדשה מאשר לסילוק של חטא מסוים. הבנה זו מתאימה גם לצורך להכשיר את המזבח ולקדשו באמצעות דם החטאת כדי להקריב עליו קרבנות.

מלבד קידוש המזבח באמצעות מתן דם החטא על קרנותיו יש לחטאת גם צד של כפרה: החטאים שיש להקריב עליהם חטאת מביאים גם לעונש כרת, המתואר בתורה כניתוק של האדם ממסגרת העם והרחקתו מאת כנפי השכינה.[3] גם העובדה שהאדם עבר את העבירה בשוגג אינה מנקה אותו מאשמה לחלוטין, אלא רק באופן חלקי, כיוון שלא נזהר כראוי (וזאת בשונה מאנוס, הפטור לגמרי ואינו צריך להביא קרבן).[4] לכן גם כאשר האדם עובר בשוגג על חטא שזדונו כרת, החטא מכתים את נפשו והוא מתנתק מהעם, ותפקידו של קרבן החטאת לתקן נתק זה.[5] אומנם, גם לאחר הבאת החטאת עדיין לא הייתה כל התמודדת עם החטא עצמו. אפשר לדמות זאת לאדם שחלה וקיבל תרופה: התרופה מרפאת את המחלה, אך גופו של האדם נחלש בעקבות המחלה, והתרופה אינה מתמודדת עם חולשת הגוף. ייתכן שזו משמעותו של מתן הדם על יסוד המזבח, המשותף לכל החטאות – לכפר על האדם באמצעות התמודדות עם החטא והבאת האדם למצב חדש תוך העברתו ממסגרת החטא למצב שבו הוא נקי מכל כתם.