נדרים דף ט – היחס הרוחני לעולם ההפלאה

  • הרב אברהם סתיו

לאורך התנ"ך כולו אנו מוצאים בני אדם אשר נודרים נדרים. רק לשם ההמחשה ניתן לראות את נדרו של יעקב (בראשית כח, כ) "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך", את נדרם הכולל של עם ישראל (במדבר כא, ב) "וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם"   ואת נדרו של יפתח (שופטים יא, ל)  "וידר יפתח נדר לה'".

יתר על כן, בפשט דברי התורה נראה כי התורה עצמה מתייחסת אל הנדר כאל מצב נתון, ועיקר דיונה הוא רק בחיוב לקיים אותו ובדרכי הפרתו האפשריות. למרות זאת, במספר מקומות במסכת נדרים עולה שאלה עקרונית יותר: האם הנדר הוא תופעה חיובית?

במשנה בסוגייתנו (ט ע"א) נאמר:

כנדרי רשעים - נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה; כנדרי כשרים - לא אמר כלום.

כלומר, הביטוי "נדרי רשעים" הוא ביטוי בעל משמעות, משום שנדר הוא מעשה שנעשה על ידי רשעים. זאת בניגוד לביטוי "נדרי כשרים" המוגדר כביטוי שאין לו שום מובן, משום שאנשים כשרים אינם נודרים. בעיון זה לא נוכל למצות את הדיון ביחס לנדרים, על המורכבות שבו, ונתמקד רק בשאלה אחת: מדוע שללו חכמים את מוסד ההפלאה?

נראה כי בהמשך הסוגיה אפשר למצוא תשובה אחת לשאלה זו. בהמשך המשנה הנ"ל נאמר כי בניגוד לנדרים, "נדבת כשרים" הוא ביטוי בעל תוקף. ובגמרא (ט ע"ב) מבואר כי טעם החילוק בין נדר לנדבה הוא שבנדר ניתן להגיע לידי תקלה במידה והאדם נודר ואינו משלם. בנדבה, לעומת זאת, האדם מקדיש את הקרבן ברגע ההתחייבות וממילא לא קיים חשש לתקלה. מן הגמרא עולה, אם כך, כי הבעיה בהפלאה היא רק באפשרות של ההגעה לידי תקלה, ולא בעצם הנדר. כך הסביר המאירי (לקמן כב ע"א) את דברי הגמרא (שם) ש"הנודר כאילו בנה במה":

"כי הנודר אינו עושה עבירה אלא מפני שסופו ליכשל בנדרו ודמהו לעושה במה בשעת איסור הבמות כי העושה אותה אינו עושה עבירה אלא מפני שסופו להקריב עליה קרבן או להקטיר".

אמנם המהר"ל (חידושי אגדות שם) ביאר את הדברים באופן אחר:

פירוש כי הבונה במה הוא פורש עצמו מן הכלל לעשות אליו במה מיוחדת, וכך הנודר על דבר הוא פורש עצמו מן הכלל, שאם אוסר עליו היין הרי לכל העולם היין מותר ואליו היין אסור והרי הוא פורש עצמו מן הכלל.

כלומר, עצם הנדר מבטא אמירה רוחנית בעייתית: האדם מבדיל את עצמו מן הכלל ובונה מעין דת אישית נפרדת. יש בכך משהו מאד יפה ועמוק, כפי שכתב הראי"ה קוק (שמונה קבצים ג, קפה):

מי שמטהר נפשו, ומעמיד את סכום חייו על התוכן באידיאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוב רק בו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה, והשעשוע העליון של אור אלהים יחייהו, וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההנהגות החיצוניות, על-פי אותו העיון המתאים אל החשך האידיאלי הפנימי, ובעצמו ידור נדרים, ויסכים הסכמות לסמן בהן חייו בסימנים של זיקוק אלהי.

כלומר, הנדר הוא ביטוי אישי אותנטי של אמונה ורצון לקרבת אלוקים, ובכך הוא מהווה את שיאה ופסגתה של עבודת ה'. עם זאת, האדם המתמכר לתנועה זו עלול להגיע לידי ביזוי של עבודת ה' הכללית שהוא צריך לקחת בה חלק. על הצורך לשלב את שני המרכיבים, האישי והכללי, בעבודת ה', כתב הרב קוק במקום אחר (עין אי"ה שבת א, לז):

התורה היא כללית ומשקפת היא על הכלל הגדול... אמנם כדי להתאים על כל פנים צרכי כל יחיד הרוחניים שהם על כל פנים משתנים הרבה, אל הענינים הכלליים שתוליכנו בהם התורה, ישנה עבודת ד' הפרטית, שפרשת נדרים ונזירות היא כללה. וכן מסתעף מהם הלכות פרטיות שכל אדם יוכל להנהיג עצמו על פי דרכי קדושה וחסידות הנאותים לו, למלא את אשר לא יוכל למלא נפשו מהענינים הכלליים, מצד השינוי הפרטי שיש בעצמותו הפרטית, ומזה באות תעניות יחיד.

וכיון שכל עיקר מציאותן הוא רק להתאים את הענינים הפרטיים של צרכי היחיד אל הענינים הכלליים התוריים, הם אות נאמן כי הענינים הכלליים הם חזקים עומדים לעולם בקיומם, וחלילה לשלח בהם יד על פי רגשי לבב יחיד או יחידים. על כן לעומת הקביעות והבצרון שיש בחיובי הציבור בכל תוקף ועז, צריך להמצא בענינים היחידים הללו, כל הרוך וההתמשכות לפי מצב היחיד ופרטי עניניו בכל האפשר, כי רק אז ישמשו את תעודתם להשלים את צרכי היחיד אל צרכי הכלל מבלי לגעת בענינים הכלליים. על כן תעניתו היחידית, לוה אדם ופורע, אם איננה מתאימה באותו יום לתכונתו המוסרית או החומרית.

הרב קוק מסביר שהתורה נתנה לאדם מרחב אישי של עבודת ה', שעיקרו בנדרים, בתעניות יחיד וכדו'. אך אסור לאדם להפוך את הנדרים האישיים שלו לעבודה קבועה ומחייבת אשר תתחרה בעבודת ה' הכללית. לכן, קבעה התורה דרכים שונות לבטל ולשנות את הנדרים והתעניות, כדי שהיחס אליהם יהיה כאל עבודה פרטית המשתנה לפי צרכי הזמן והמקום, וכך יישמר הפער שבינם לבין חוקי התורה הקבועים והמחייבים.