דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף יב | הקדשת בכור

במסגרת הדיון בשאלת המתפיס בבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים, שעסקנו בה בעיוננו אתמול, עוסקת הגמרא בסוגייתנו בדין התפסה בבשר בכור בהמה טהורה, הקרב על גבי המזבח כקרבן שלמים: "הרי עלי כבכור – רבי יעקב אוסר, ורבי יהודה מתיר".

הגמרא מסבירה שמחלוקת התנאים לגבי התפסה בבכור נובעת ממעמד הביניים שלו – בין "דבר הנדור" ל"דבר האסור":

"ומאן דשרי... מרבה אני חטאת ואשם, שהוא מתפיס בנדר, ומוציא אני את הבכור שהוא קדוש ממעי אמו.         
ומאן דאסר – בכור נמי מתפיסו בנדר הוא, דתניא, משום רבי אמרו: מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו? שנאמר 'הזכר תקדיש'.       
ומאן דשרי – כי לא מקדיש ליה, מי לא מיקדיש?".

הגמרא מסבירה שרבי יעקב, הסובר שהתפסה בבכור מחילה איסור, מתבסס על כך שיש מצווה להקדיש את הבכור בפה לאחר לידתו, ואילו רבי יהודה סובר שהתפסה בבכור אינה מועילה, משום שגם ללא ההקדשה בפה הוא קדוש, וההקדשה בפה היא מצווה בעלמא ואינה מחילה עליו איסור חדש.

מה טיבה של הקדשה זו?

מדברי היראים (סימן קמ"ב) נראה שמדובר בהקדשה ל'חיבוב מצווה' בעלמא, שאין לה השפעה הלכתית:

"שמוזהר ישראל בהולד לו בכור בהמה טהורה לומר הרי הוא מוקדש בקדושת בכור, אעפ"י שקדוש [מעצמו], מצוה לחבב את המצוה ולהקדישו בקדושת בכור".

לעומת זאת, מדברי הרמב"ם (בכורות א, ד) עולה שאכן יש משמעות הלכתית להקדשת הבכור על ידי בעליו, אלא שכאשר הבעלים לא מילא חובה זו – יש מנגנון חלופי המקדש את הבכור:

"מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה, ויאמר 'הרי זה קדש', שנאמר 'תקדיש לה' אלהיך'. ואם לא הקדישו – הרי זה מתקדש מאליו, וקדושתו מרחם היא".

אפשר שניסוחים שונים אלו עשויים לעמוד ביסוד המחלוקת שבסוגייתנו: רבי יעקב, הסובר שאפשר להתפיס בבכור, רואה את ההקדשה בפה כפעולת הקדשה מלאה, המחילה על הבכור חלות שלא הייתה בו קודם לכן, ואילו רבי יהודה, הסובר שאי אפשר להתפיס בבכור, רואה את ההקדשה כ'חיבוב מצווה' בעלמא.

[עם זאת, הרמב"ם עצמו פסק כרבי יהודה, שהתפסה בבכור אינה מועילה, ואפשר שלדעתו רבי יהודה סובר שעל אף שההקדשה בפה אכן מחילה קדושה נוספת על הבכור, כיוון שגם ללא ההקדשה בפה הייתה חלה קדושה דומה מכוח הקדושה מרחם – אין כאן מעשה הפלאה שאפשר להתפיס בו (וכן עולה מדבריו של רבי יהודה, "כי לא מקדיש ליה, מי לא מקדיש": אכן יש מעשה הקדשה, אלא שגם כשהוא אינו – חלה קדושה חלופית על הבכור)].

דבריו של הרמב"ם מעוררים שאלה נוספת: מה היחס בין הקדושה הנובעת ממאמר פיו של האדם ובין הקדושה מרחם (שאף יכולה, אם יש צורך בכך, ליצור קדושה חלופית לקדושת הפה)?

הנצי"ב (מרומי שדה בבא בתרא עט ע"א), מעלה הבחנה חשובה הנוגעת לענייננו:

"...דלא נגמר הקדש עד שיקרא עליו בפה קדש לה' או עולה לה'... אין מקריבין ע"ג המזבח עד שיאמר בשפתיו... וראיה מפורשת מבכור ושעיר הפנימי דיוה"כ, דאע"ג דכבר קדשי מרחם ובגורל מכל מקום מצוה להקדיש בשפתיו... וה"נ אין מועלין עד שיאמר בשפתיו קדש לה'".

הנצי"ב מסביר שבמקרים כאלה, שבהם יש קדושה אך לא קדושת-פה, אין מעילה, וכשמדובר בקרבן, כגון בכור, גם אי אפשר להקריבו על גבי המזבח.

נראה שהקדושה מרחם היא קדושה מטפיזית, ומחמתה ציוותה התורה על דיני הבכור, ודי בה כדי לאסור פגיעה בבכור או שימוש בו, ואילו הקדושה באמירת הפה היא קדושה 'הלכתית', מעין זו שאנו מוצאים בכל הקרבנות, והיא זו שמאפשרת את הקרבתו ומחייבת קרבן מעילה.

אומנם, גם כשהאדם אינו מקדיש את הבכור בפיו יוצרת הקדושה מרחם 'תחליף' לקדושת הפה, ודי בקדושה זו כדי לאפשר את הקרבת הבכור. אולם נראה שבהקרבת בכור כזה חסר חלק מהקיום ההלכתי של נתינת הבכור לה'. אפשר לדמות זאת לדינה של תרומה: נתינת הבכור לה' מכוח אמירת האדם דומה למעשה ההפרשה של התרומה, והקרבתו דומה לנתינת התרומה לכהן. אף שמוטלת על האדם חובה לתת את התרומה ולהקריב את הבכור, מוטלת עליו חובה נוספת, בעלת משמעות והשפעה הלכתית, להפריש את הבכור והתרומה במאמר פיו. בתרומה ההפרשה בפה היא תנאי ל'סימון' התרומה ולהבאתה לכהן, ואילו בבכור ההקדשה בפה היא שלב חשוב, אך גם בלעדיו הבכור כבר 'סומן' מרחם ולכן אפשר להקריבו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)