נדרים דף יד - התפסה

  • הרב אביהוד שורץ

אחד החידושים המרכזיים בעולם ההפלאה הוא יכולתו של אדם להפוך את המותר לאסור. התורה קבעה עבורנו מה מותר ומה אסור, אך מכוחה של ה'הפלאה', וביתר שאת מכוחו של הנדר, אשר חל על החפצא כפי שמבואר בתחילת המסכת, יכול אדם להפוך דבר מאכל מותר לדבר מאכל המוגדר כאסור מן התורה.

שאלת יכולתו של אדם "להמציא" איסורים מלווה את המסכת לכל אורכה. בסוגיה הנלמדת היום היא באה לידי ביטוי באופן מיוחד. המשנה הראשונה בפרק השני קבעה, שהאומר "הרי עלי כבשר נבילות וטריפות" – מותר. אף שנבילות וטריפות אסורות באכילה, מי שביקש להיתלות בהן, ולאסור את המותר, לא עשה ולא כלום. הגמרא בדף י"ד ע"א מסבירה:

"מנהני מילי? אמר קרא: "איש כי ידור נדר לה' (במדבר ל, ג) " - עד שידור בדבר הנדור".

הפיכת האסור למותר נשענת איפוא על "התפסה", כלומר על יצירת קשר וזיקה בין ההיתר המדובר לבין איסור אחר. בהקשר הזה, מבחינה הגמרא בין "דבר האסור", דהיינו דבר שאסרה אותו תורה כנבילות וטריפות, אשר אינו מועיל בהתפסה, לבין "דבר הנדור", דהיינו דבר שאיסורו מלכתחילה מבוסס על דיבור האדם ורצונו, ואת האיסור הזה ניתן להוסיף ולהרחיב, וכך להפוך גם את המותר לאסור.

מה פשר ההבחנה בין דבר הנדור לדבר האסור? הרמב"ם (הלכות נדרים, א' ח') הסביר:

"אבל האומר פירות אלו עלי או מין פלוני עלי או מה שאוכל עם פלוני עלי כבשר חזיר או כעכו"ם או כנבלות וטרפות וכיוצא באלו הרי אלו מותרין ואין כאן נדר, שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר".

בשר חזיר הוא מציאות של איסור אותו קבע הקב"ה, ואין בכוחו של אדם לאסור את המותר כדרך שאסר הקב"ה. הר"ן בסוגייתינו הסביר באופן דומה:

"דבשלמא בדבר הנדור מצי לאתפוסי ולומר ככר זה עלי בנדר וקרבן שנאסר ע"י נדר אבל כי מתפיס בדבר האסור לא כלום קאמר דהיכי לימא ככר זה עלי כבשר חזיר לא אפשר דבשר חזיר אסריה רחמנא והוא לא אסריה"

התורה מאפשרת לאדם ליצור "דבר הנדור", דהיינו להקדיש קורבן או תרומה לה', ורק על רקע דבר הנדור ניתן ליצור איסור בדבר המותר.

יש לבאר אבחנה זו: נראה כי מעיקרא, אין לאדם אפשרות לאסור את המותר, ו"להיכנס לנעליו של בורא עולם" שקבע והגדיר מה מותר ומה אסור. עם זאת, בתחום אחד קבע הקב"ה שהאדם יוכל לתת משלו – תחום המקדש וקודשיו. התורה מצוה על האדם להקריב קורבנות ולהפריש מהונו למקדש, והדרך לעשות זאת היא בהפיכת החול לקודש.

מתוך שיכול אדם להפוך את החול לקודש בעולם של מקדש וקודשיו, הוא יכול גם להפוך את המותר לאסור בעולם של חולין. הכלי שנועד לשרת את התקרבותו של האדם לקב"ה בעזרת הפלאה וקורבן ניתן ליישום גם בחיי המעשה ובעולם החול.

סברה יסודית זו המוצעת כאן, מתקשרת לשאלה נרחבת יותר בסוגייה התפסה. המשנה למלך על הרמב"ם בהלכה הראשונה בהלכות נדרים מעיר על סתירה בתוך דברי הר"ן.

בפתח מסכת נדרים כתב הר"ן:

"עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה, אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור"

הר"ן קובע, שעיקר הנדר הוא ביצירת איסור יש מאין, ואין כל צורך בהתפסה. כלומר, הנדר לא נשען על עולם הקודשים והמקדש, והתפסה אינה אלא אפיק צדדי בהלכות נדרים, אשר בו נאמר שיש להתפיס דווקא בדבר הנדור ולא בדבר האסור. אך כאמור, האומר "הרי זה עלי איסור" – הנדר חל.

והנה, במסכת שבועות כתב הר"ן דברים הפוכים:

"דעיקר נדר האמור בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור, וסוף דבר כאחד מנדרי הקדש ... אבל בלא התפסה אי אפשר לו לאסור את המותר ... וזה הוא עיקר נדר והיינו דאמרינן עד שידור בדבר הנדור שעיקר נדר בהתפסה הוא, ואף על פי שאם לא התפיסו חייל ההוא מדין יד הוא דמהני".

דברי הר"ן כאן עולים בקנה אחד עם ההסבר שהצענו לעיל. הר"ן מסביר שלא ניתן לחדש איסור יש מאין, אלא אך ורק אם נשענים על "דבר הנדור", דהיינו על עולם מקדש וקודשיו. האומר "הרי עלי איסור" – הרי זו יד, דהיינו סניף צדדי, לעיקר הלכות נדרים, שהן בהתפסה.

כאמור, הר"ן סתר דברי עצמו, וכבר נחלקו בכך הטור והבית יוסף (יורה דעה ר"ד) ודנו בכך מפרשים רבים. אך ביסוד הדיון עומדת אותה שאלת מפתח: האמנם ניתן לאדם כוח "לברוא עולמות", ולאסור את המותר; או שמא יכול אדם להתנדב ולהפריש משלו אך ורק לבורא עולם, אלא שמתוך הנתינה לבורא עולם ניתן גם ליצור איסור בעולם של חולין, ובעזרת התפסה.