נדרים | דף יח | אם נשאל על הראשונה

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בדברי המשנה בדף יז ע"א, הקובעת שאדם שנשבע שתי שבועות זהות ועבר עליהן אינו חייב אלא על אחת, ומביאה את דבריו של רבא:

"אם נשאל על הראשונה – שניה חלה עליו. ממאי? מדלא קתני 'אינו אלא אחת', וקתני 'אינו חייב אלא אחת' – רווחא הוא דלית לה, כי מיתשיל על חבירתה חיילא.
לישנא אחרינא: חיובא הוא דליכא, הא שבועה איכא. למאי הלכתא? לכדרבא, דאמר רבא: נשאל על הראשונה – עלתה לו שניה תחתיה".

הגמרא מציגה שתי דרכים להבנת המשנה בהתאם לדבריו של רבא:

• השבועה השנייה אינה יכולה לחול כל עוד הראשונה קיימת, ורק כשהראשונה מסתלקת – חלה השנייה.
• שתי השבועות חלות, אך השבועה הראשונה מונעת את החיוב על השבועה השנייה.

אם כן, נראה שלפי ההבנה הראשונה השבועה השנייה אינה שבועה כלל, ואילו על פי ההבנה השנייה מדובר בשבועה, אלא שאין חייבים עליה. נפקא מינה אפשרית בין שתי ההבנות הללו עשויה לעלות בעקבות הבנת יסוד הדין שחידש רבא – מדוע כאשר האדם נשאל על שבועתו הראשונה, חוזרת השבועה השנייה וחלה עליו?

רש"י במסכת שבועות (כז ע"ב) הסביר שדבריו של רבא מבוססים על כך ש"החכם עוקר הנדר מעיקרו, שהרי פותח לו בחרטה והוי כמי שלא נדר, וחלה השניה למפרע" – העובדה שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו מעלימה את השבועה הראשונה למפרע, וממילא מתברר שכל העת חלה עליו השבועה השנייה בלבד, ולא השבועה הראשונה.

על פי הסבר זה הציע המהר"ם מינץ (סימן מ') שדינו של רבא נכון רק כאשר השבועה הראשונה הותרה בעקבות שאלה לחכם, אך אם אישה נשבעה שתי שבועות חופפות, ובעלה הפר את השבועה הראשונה – היא אינה חייבת גם על השנייה:

"ונ"ל מזה ראיה, אשה בעולת בעל שנדרה כה"ג דבר עינוי נפש שבועה על שבועה... ושמע בעלה והפר לה שבועה ראשונה, אז מותר לאכול הבשר, אף ע"ג דלא היפר לו השבועה שניה, דהא הפרה אינה עוקר הנדר אלא מכאן ולהבא...".

המהר"ם מינץ מסביר שמכיוון הבעל אינו עוקר את הנדר מעיקרו, אלא רק מכאן ולהבא, השבועה השנייה אינה יכולה לחול כתחליף לשבועה הראשונה.

אומנם, הסבר זה מתאים היטב להבנה הראשונה, שלפיה עצם החלות של השבועה השנייה תלויה בהישאלות על השבועה הראשונה, ולכן יש צורך בעקירת השבועה הראשונה לחלוטין, למפרע. אך לפי ההבנה השנייה, שרק עונשה של השבועה השנייה אינו יכול לחול עד שהאדם יישאל על הראשונה, אפשר שאין צורך להזדקק לחידושו של רש"י – סוף סוף, אי אפשר לחייב את האדם עונש כפול על מעשה אחד, ולכן הוא חייב על השבועה השנייה רק כשהשבועה הראשונה איננה, ואין זה משנה אם השבועה התבטלה למפרע או רק מכאן ולהבא. לפי זה אפשר שגם בעל שהפר לאשתו את שבועתה הראשונה לא פטר אותה מעונשה של השבועה השנייה.

[קצרה היריעה מלהרחיב בכך, אך בשולי הדברים נעיר שנפקא מינה אפשרית נוספת בין שתי ההבנות הללו נוגעת לחיוב מדין 'שבועת שווא' על השבועה השנייה, ואפשר שנחלקו בזה הראשונים, וצ"ע.]