נדרים דף י – כינויי נדרים

  • הרב אברהם סתיו

מסכת נדרים פותחת בקביעה (ב ע"א): "כינויי נדרים כנדרים". המשנה (י ע"א) מפרטת סוגים שונים של כינויים: " קונם, קונח, קונס - הרי אלו כינויין לקרבן; חרק חרך חרף - הרי אלו כינויין לחרם". הגמרא בסוגייתנו (י ע"א) מנסה לברר מהו אפיים של כינויים אלו, ומביאה מחלוקת אמוראים בעניין:

איתמר: כינויין - ר' יוחנן אמר: לשון אומות הן. ר"ש בן לקיש אמר: לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו.

לדעת רבי יוחנן, הכינויים הם פשוט נדר בשפה אחרת. לדעת ריש לקיש, לעומת זאת, הכינויים הם מילים מיוחדות שהמציאו חז"ל ותיקנו שאנשים יאמרו אותן כתחליף למילות ההפלאה המקוריות.

מהו תוקפם של נדרים שנוצרו על ידי כינוי? בדעת ר' יוחנן כתבו כל הראשונים כי הנדרים חלים מדאורייתא, משום שאין זה משנה באיזו לשון נדר האדם. בדעת ריש לקיש, יש שכתבו (תוס' ב ע"א ד"ה כל, ועיין שיטה מקובצת כאן) שהנדרים חלים מדרבנן בלבד.

הר"ן (ב ע"א ד"ה כל) יצא כנגד גישה זו:

ואפילו לריש לקיש נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים, הרי הם גם כן כנדר גמור מדאורייתא, שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם הלכך הוו להו מדאורייתא.

הר"ן טוען טענה פשוטה: כל הלשונות בעולם לא ירדו מן השמים, והן אינן אלא הסכמה אנושית. ממילא, אין סיבה לחלק בין לשון שהמציאו חכמים ללשון שהמציאו אומות העולם! משום כך, לדעתו גם נדר בלשון אותה בדו חכמים חל מדאורייתא.

כיצד ישיבו החולקים לטענתו של הר"ן? לשם כך יש להבין: מה בדיוק עשו חז"ל כשהמציאו מילים חדשות עבור הנדרים? וודאי שאם חכמים היו מתקנים מילה שמשמעותה לא תהיה נדר, אלא רק נדר דרבנן, לא היה חל נדר מן התורה. מאידך, אם היו חכמים מחליטים ליצור מילה נרדפת למילה "נדר" (או "קרבן") למעשה המילה החדשה הייתה מוגדרת בדיוק כמו המילה המקורית (וברור שהנדר היה חל). מהו הדבר, אם כך, אותו עשו חכמים בתקנתם? נראה שחכמים תיקנו מילה שבעזרתה בני אדם יוכלו לבטא את רצונם לנדור נדר, בלי לומר את המילה "נדר" (או מילה נרדפת למילה "נדר") בפועל.

מחלוקת הראשונים היא האם מילה כזו, שמבטאת את הרצון לנדור נדר בלי שמשמעותה היא "נדר" נחשבת כדיבור. לאור זאת אפשר להבין שהראשונים נחלקו בהבנת אופייה של השפה האנושית. כך כתב גדול הפילוסופים של הלשון, לודוויג וויטגנשטיין (חקירות פילוסופיות, סעיף 508):

אני אומר משפט: "מזג האויר היום יפה"; אבל המילים הן ככלות-הכל סימנים שרירותיים – נמיר אותן אפוא באלה: "א ב ג ד". אבל כאשר אני כעת קורא את זה, אינני יכול לקשר זאת מניה-וביה עם המובן הנזכר. – אינני רגיל – כך אוכל לומר – להגיד "א" במקום "מזג" וכו'. אבל בכך אינני מתכוון שאינני רגיל לקשר ל"א" מיידית את "מזג", אלא שאינני רגיל להשתמש ב"א" במקום ב"מזג" – כלומר, במשמעות של "מזג". (אינני שולט בשפה הזאת.)

מה קורה כאשר אדם אומר "א'" ומתכוון בכך לומר "מזג"? וויטגנשטיין מציג תפיסה שלפיה הוא בסך הכל לא רגיל לקשר את "א'" ל"מזג", דהיינו, שכל מה שחסר לו הוא לעשות את הקישור במוחו בין המילה שהוציא לבין המשמעות הרצויה. זוהי תפיסת הלשון של הר"ן, אשר לפיה צריך בסך הכל לקשר בין מילים למושגים, וממילא חכמים יכולים להחליט ש"קונח" יקושר ל"קרבן". אך כפי שנראה מבין השורות, וויטגנשטיין עצמו סבור שיש כאן בעיה עמוקה יותר: הוא לא רגיל להשתמש ב"א" במשמעות של "מזג". כלומר, עצם העובדה שאדם יחליט שמעכשיו "א" קשור ל"מזג" לא תספיק כדי ליצור את החוויה השלימה של השימוש בשפה, שבה המשמעות של "א" היא באמת "מזג". משום כך, גם אם חכמים יחליטו לקשור את המילה "קונח" למילה "קרבן" לא יהיה בכך כדי להפוך את המילה "קונח" לדיבור שלם שנדרש לשם יצירת נדר. זו כנראה, דעת החולקים על הר"ן.

 

הרב אברהם סתיו