דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף כו | נדר שהותר מקצתו

הגמרא בדפים כה–כו עוסקת בדינו של אדם המגלה שטעה בנדרו, ואילו היה יודע את האמת היה משנה חלק מן הנדר:

"פותחין בשבתות ובי"ט (=להתיר לאדם שנדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, משום שאילו היה יודע שבשבתות וימים טובים מצווה להתענג, לא היה נודר). בראשונה היו אומרים: אותן הימים מותרים, ושאר כל הימים אסורים. עד שבא רבי עקיבא ולימד: נדר שהותר מקצתו הותר כלו".

חידושו של רבי עקיבא, כפי שמסבירה הגמרא, הוא ש"נדר שהותר מקצתו – הותר כולו", וביטול חלק מפרטי הנדר מתיר גם את שאר הדברים שנכללו בו. הראשונים העלו שתי הבנות ביסודו של דין זה:

  • הר"ן (סו ע"א) הביא את דברי הירושלמי, שלמד זאת מן הפסוק: "'ככל היוצא מפיו יעשה' – דמשמע דוקא בשכולו קיים". על פי הבנה זו, הנדר הוא כולו יחידה אחת, שאי אפשר לחלקה, וממילא כאשר חלק ממנו בטל – בטל גם המותר (אפשר להבין שהסבר זה מתמקד בלשונו של הנודר, שאי אפשר לחלקה לחלקים, אך נראה יותר שמדובר בעניין עקרוני – הנדר הוא יחידה הלכתית אחת, שאי אפשר להפרידה. הדבר עשוי להתקשר למחלוקת האמוראים בסוגייתנו בנוגע לניסוחים שונים של הנדר, ואכמ"ל).
  • הרא"ש (כה ע"ב) הסביר שהדין מבוסס על אומדן דעתו של האדם: "דאינו רוצה שיחול נדרו אלא כעין שנדר אותו, וכיון שמקצתו היה שוגג – נתבטל כולו". נראה שעל פי הבנה אפשר היה לחלק עקרונית בין חלקיו השונים של הנדר, אלא שמסתבר שהאדם לא התכוון לכך, ואם הוא מתחרט על מקצת הנדר – מממילא הוא מתחרט על כולו, משום שאינו מעוניין בקיומו של חצי הנדר לבדו.

אם כן, הראשונים נחלקו אם מכוח גזרת הכתוב אנו למדים שהנדר הוא יחידה הלכתית אחת, שאינה ניתנת לחלוקה, או שעקרונית היה מקום להבחין בין חלקים שונים של הנדר, אלא שמסתבר שהאדם אינו מעוניין בכך. נפקא מינה אפשרית בין שתי ההבנות הללו עולה בדבריו של הר"ן (כז ע"א), המביא מחלוקת בנוגע להיקף הדין:

"וכתב עוד הרמב"ן ז"ל... דוקא בנדר שהותר ע"י פתח, שדומה קצת לנדרי טעות, וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו, אבל התירוהו בחרטה אין כל הנדר ניתר אלא מה שהוא מתחרט בו בלבד.   
אבל בתוספות כתבו דאפילו ניתר בחרטה, כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו, מכיון שהותר מקצתו הותר כולו...       
ודוקא בהתרת חכם הוא דאמר נדר שהותר מקצתו הותר כולו, לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרו, אבל בהיתר חרם או נידוי, אם החרים או נידה י' בני אדם והותר אחד מהן, הוא מותר וכולן אסורים, וכן הדין בהפרת בעל, דקי"ל בעל מיגז גייז".

לדעת הרמב"ן, דין "נדר שהותר מקצתו" שייך רק בנדרי טעות או בנדר שהותר באמצעות פתח, הדומה לטעות, אך נדר שהותר בחרטה יכול להתבטל מקצתו בלבד. לעומת זאת, בעלי התוספות סוברים שדין "הותר כולו" שייך גם בהיתר באמצעות חרטה. אפשר שהדבר קשור לשתי ההבנות שהצגנו:

  • לדעת הרא"ש, המבסס את דין "הותר כולו" על אומדן דעתו של האדם, מסתבר שלא יהיה הבדל בין צורות שונות של התרת הנדר – סוף סוף, גם אם הנדר הותר בחרטה, הדבר הופך גם את שאר הנדר לבלתי רצוי, ומעתה הוא הופך לנדר טעות.
  • לדעת הר"ן יש מקום להבחנתו של הרמב"ן בין פתח לחרטה: ייתכן שכאשר התורה קבעה שכל הנדר עומד כיחידה אחת הדבר נאמר דווקא ביחס לפתח, העוקר את הנדר מעיקרו, ולא ביחס לחרטה, שאינה אלא ביטול חובתו של האדם לקיים את הנדר, ולא ביטול של הנדר עצמו מיסודו.

אומנם, יש לציין שגם התוספות, שלכאורה היו יכולים להסביר את שיטתם בפשטות על פי הבנתו של הרא"ש, העלו טענה המתאימה להסברו של הר"ן: לטענתם, דין "הותר כולו" בחרטה מבוסס על כך שגם החרטה עוקרת את הנדר מעיקרו, ואכן בהפרת הבעל, שאינה אלא מכאן ולהבא, אין דין "הותר כולו" (מחמת קוצר היריעה לא נוכל לדון כאן ביחס שבין פתח, חרטה והפרת הבעל, ועוד חזון למועד). ואכן, ייתכן שניסוח זה מתאים לשיטת הר"ן, ואילו הרא"ש יסתפק בפסק התוספות, ללא הנימוק שהזכיר הר"ן (ביחס לעמדתו של הרא"ש במחלוקתם של הרמב"ן והתוספות ראו בית יוסף יורה דעה רכ"ט וקרבן נתנאל על הרא"ש ג, ח אות ט, ואכמ"ל).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)