נדרים דף כח - דינא דמלכותא דינא

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה בדף כ"ז ע"ב מתירה להערים על גובי המכס בעזרת נדרים, וקובעת שנדר שנידר כדי להבריח את המכס – בטל מאליו. הגמרא בדף כ"ח תמהה על עצם המגמה להיפטר ולהתחמק מתשלומי המיסים:

"והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא!"

תשובת הגמרא היא, כי משנתנו אינה עוסקת במיסים ממשלתיים קבועים, שאותם כמובן חובה לשלם בלא הערמה, אלא ב"מוכס העומד מאליו", דהיינו בשודד דרכים המבקש "דמי חסות", ועליו אכן הותר להערים.

ביסוד הלכה מיוחדת זו, שעליה חוזר שמואל במספר סוגיות בש"ס, מצאנו שני הסברים מרכזיים:

א. הרשב"ם (בבא בתרא דף נ"ד) כתב:

"שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא".

תפיסתו של הרשב"ם דמוקרטית ביותר. לדבריו, בני המלכות הם הקובעים מהם הדינים ומהם החוקים, אלא שסביר להניח שהם מקבלים על עצמם מרצונם החופשי את חוקי המלך. זו גם הגישה העולה מפסק הרמב"ם. הרמב"ם סוקר בהרחבה את המגבלות השונות המוטלות על דינא דמלכותא, ומסיים בהלכה השנויה בסוגייתינו (הלכות גזילה ואבידה, ה' י"ח):

"במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר".  

הרמב"ם מבחין בין "מוכס העומד מאליו", שאינו אלא גזלן; ובין מלך כשר הנשען על הסכמת האומה לקבלו על עצמה כמלך וכשליט.

תפיסת הרשב"ם והרמב"ם עשויה לשמש עוגן לאחד מחידושיו המרכזיים של הראי"ה קוק בנושא זה של חוקי המדינה (שו"ת משפט כהן, קמ"ד):

וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה.

הרב קוק מבהיר, כי הסמכות המשפטית יוצאת מן האומה ושבה אל האומה. יש לדון הרבה במקור דברים אלה ובמשמעותם הרחבה, ואין כאן המקום להרחיב בכך.

ב. האור זרוע (חלק ג', פסקי בבא קמא, סימן תמ"ז) דגל בדרך שונה ומצומצמת הרבה יותר:

"ולי נראה דלא אמרינן דיניה דינא אלא בקרקעו' ובמשפטי' התלוים בקרקעות כגון מכס שאומ' לא יעבור אדם בארצו אם לא יתן מכס ... והיינו טעמא דדיניה דינא שהארץ שלו היא ואינו רשאי אדם שיעבור בארצו אם לא כמצותו".

על פי האור זרוע, דינא דמלכותא דינא לא מחמת הסמכות, אלא מכוח הבעלות. כלומר, היות והקרקע עצמה מצויה בבעלותו של המלך (כפי שהיה מקובל בתפיסה האירופאית במשך מאות שנים), הרי שהוא המוסמך לתקן תקנות לגביה ולגבות מיסים. בתחומים אחרים, אין לדין המלך סמכות מיוחדת.

הר"ן בסוגייתינו מצטט דעה זו, ומביא השלכה מחודשת שלה:

"וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה".  

כאמור, דינא דמלכותא דינא מפאת בעלותו על הקרקע, ועל כן בארץ ישראל, השייכת לעם ישראל כולה, לא יכולה להיות למלך בעלות, וממילא גם לו סמכות לתקן תקנות.

כמובן, על פי השקפת הרשב"ם והרמב"ם, אין כל מקום להבחנה בין ארץ ישראל ובין ארצות אחרות. יתר על כן, הרמב"ם מדגיש שסמכותו של המלך אינה מוגבלת לגביית מיסים לטובתו ולהנאתו בלבד, אלא למכלול החיים האזרחיים. בהלכות זכייה ומתנה מפרט הרמב"ם את דרכי הקניין עם מי שאינו יהודי (במשיכה, בדמים וכו') אך מוסיף וכותב (הלכות זכיה ומתנה, א' ט"ו):

"במה דברים אמורים במקום שאין משפט ידוע למלך, אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו, עושין כפי משפט המלך, שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין".

על פי גישת האור זרוע, היה מקום לומר שהמלך רשאי לפקח על מכירת הקרקעות כדי לגבות את "מס הרכישה" או "מס השבח" מן העיסקה. עם זאת, מן הרמב"ם נראה יותר שאף אם למלך אין נגיעה ישירה בעיסקה, הרי שמתפקידיה של המלכות להסדיר את החיים האזרחיים, ולקבוע את דרכי הקניין.

סוגיית דינא דמלכותא רחבה מיני ים, וקצר המצע בעיון זה מלדון בשאלות נוספות, וביניהן: דינא דמלכותא במשפט הפלילי ובענישה; דינא דמלכותא הסותר את משפטי התורה; דינא דמלכותא בארץ ישראל בימינו ועוד ועוד. על כך, בעז"ה, בהזדמנות אחרת ועוד חזון למועד.