נדרים | דף כ | ארבעה נדרים
המשנה בדף כ ע"ב מונה ארבעה נדרים שחכמים התירום,[1] והאמוראים נחלקו בהבנת הדבר: האם ארבעה נדרים אלו ניתרים מעצמם, אף ללא התערבות בפועל של החכם, או שמא דווקא ארבעה נדרים אלו צריכים שאילת חכם. למסקנת הסוגיה ארבעת הנדרים המדוברים ניתרים מעצמם, וכן פסקו להלכה הרמב"ם (פרק ד' מהלכות נדרים) השולחן ערוך (יורה דעה סימן רכ"ח) ועוד.
ברם, הגמרא עדיין מותירה בפנינו שאלה פתוחה: אפשר להבין שבארבעת הנדרים הללו הנדר עצמו מותר באמצעות חרטת האדם, ותפקיד החכם הוא משני (ואולי כלל אינו קיים), אך ייתכן גם שביחס לארבעת הנדרים הללו קבעו חכמים ש"פתחם בצידם", כלשון הירושלמי, ועדיין יש צורך בהתרת חכם.
הר"ן, בפירושו לדף כ"א, עסק בהגדרת היחסים שבין פתח לחרטה, והסביר שהפתח והחרטה פועלים באופן שונה – החרטה עוסקת במה שהביא את האדם לנדור, ובאמצעותה הנדר מופר, ואילו הפתח מגלה כי בשעת הנדר לא היו בפני הנודר כל הנתונים, ולכן נדרו הוא נדר טעות הבטל מעיקרו. לדעת הר"ן, הפיכת הנדר לנדר טעות באמצעות הפתח מקנה לפתח את יתרונו על החרטה, שבה הנודר מבטל את רצונו הראשוני.
מדבריו נראה שיש העדפה לשימוש בפתח, אפשר להציע על פי דבריו שדווקא החרטה עדיפה, משום שהיא כוללת שינוי של מה שהביא את האדם לנדור, ערעור על הרצון שהביא לנדר. ההבדל בין נדר שנעשה מתוך טעות טכנית של חוסר בפרטים ובין חרטה על עצם הנדר מהותי, שכן המתחרט מעיד שלא רצה את הנדר כלל, ולא רק בגלל עניין טכני, והסיבה לכך שניתן להשתמש גם בפעולה טכנית של פתח היא משום שקשה לערער על הרצון הראשון ולהתגבר עליו זה, ולכן ניתנה דרך אפשרית יותר.
בארבעת הנדרים שהתירו חכמים נמצא פגם במעשה ההפלאה, ולדעת הר"ן פגם זה הופך את הנדר לנדר טעות, באופן הדומה להיתר פתח, כלומר משנת ארבעה נדרים יסודה בפתח. כיוון זה עולה גם מלשון הירושלמי בסוגייתנו, המגדיר את ההיתר במשנה כמבוסס על 'נדר שפתחו בצידו'. ברם, אפשר לומר (אולי כשיטת רבא, הסובר שהמשנה מתאימה אף לדעת חכמים) כי הפגם בארבעת הנדרים האמורים הוא ברצון הראשוני של האדם בשעת הנדר, ובמקרים כאלה אכן קיימת הערכה שהרצון הראשון שהביא את האדם לנדור לא היה שלם, ולכן הנדר אינו חל מעיקרו. כעין זאת כתב הרי"ד בתוספותיו (כא ע"ב):
"אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו... אין חכם מתיר בלי חרטה אלא כעין ארבעה נדרים הללו, שלא נעשו בכל לב, שאם רואה החכם שאותו הנדר לא נעשה בכל לב, כגון שהי' שרוי בכעס או שנתכוין להכעיס חבירו או לאיים על בני ביתו... אם יאמר הנשאל כי נתחרטתי במה שנדרתי אז החכם מתיר לו, שעיקר התרת הנדר זו היא שמתחרט בזה שנדר, ונמצא הנדר עקור מעיקרו".
[1] הכותרת "ארבעה נדרים התירו חכמים" אינה מופיעה בתוספתא. אפשר שלשון זו רומזת למכנה משותף בין המקרים, שאפשר ללמוד מהם למקרים נוספים, ולדעת התוספתא, שהשמיטה לשון זו, מדובר ברשימה סגורה שאין להוסיף עליה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)