נדרים דף לד – הקדשת דבר הפקר

  • הרב ירון בן צבי

סוגייתנו מביאה הוראה בהלכות מעילה הקובעת כי במידה ואדם ראה כיכר לחם שהיא הפקר ואמר אותו אדם 'ככר זו הקדש' - נעשתה הכיכר של בית המקדש, ואם לאחר מכן הוא לקח אותה לעצמו חייב משום מעילה לשלם את הקרן של הכיכר, להוסיף עוד חומש ולהביא קרבן אשם.

אנו למדים שעל אף שמדובר בכיכר של הפקר ולא בכיכר של המקדיש, משום שככר זו נמצאת בתוך ארבע אמות של המקדיש, 'מדין ארבע אמותיו של אדם קונות לו', ההפקר שנמצא בתוך ארבע אמות של אדם יכול להיעשות שלו במידה והוא רוצה בכך. כלומר, מתוך שאותו אדם יכול היה לזכות בכיכר לעצמו יכול הוא גם להקדיש את הכיכר. רבנו ניסים מדגיש שמדובר דווקא בכיכר הפקר ולא בכיכר שהייתה מלכתחילה בבעלות המקדיש. זאת משום שאם היה מדובר בכיכר של המקדיש אז לאחר הקדשת הכיכר הוא היה נעשה כגזבר של הכיכר ולא היה עובר על מעילה שכן למעשה הכיכר כבר הייתה ברשותו והוא לא הוציא אותה לרשות אחרת*. כלומר, הדוגמא בסוגייתנו היא דווקא בדבר הפקר שאז נעשית המעילה מיד כאשר הוא מתכון לזכות בה לאחר שכבר הקדיש אותה.

השאלה המתבקשת היא, שאם כל הדיון הוא מכוח 'ארבע אמותיו של אדם קונות לו' הרי ידוע שמה שנמצא בארבע אמותיו של האדם נקנה לו אף שלא מדעתו, וקשה, אם כך, במה מועילה העובדה שהכיכר הייתה של הפקר – הרי  סוף כל סוף הכיכר כבר שייכת למקדיש בקניין ארבע אמות ואם כן מדובר במקרה שאדם הקדיש את שלו וממילא לא יהיה חייב במעילה משום שהוא כגזבר.

אפשר לומר שמעצם כך שהמקדיש אמר שהכיכר הקדש, למעשה הוא גילה את דעתו שאין רצונו לזכות בכיכר כלל ומשום כך לא הייתה הכיכר בבעלותו וכאשר הקדיש אותה הכיכר הייתה עדיין כיכר של הפקר.  

________

* על איסור מעילה עוברים אם מוציאים דבר הקדש מרשות הקדש, לדוגמא: מעשה קניין; דרך נוספת שעוברים על איסור מעילה היא כאשר נהנה אדם מדבר הקדש הנאה שהיא שוות פרוטה.