נדרים דף לה - שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא במודר הנאה

  • הרב אביהוד שורץ

הפרק הרביעי, שאת לימודו התחלנו לפני ימים אחדים, עוסקים בהלכות "מודר הנאה". לכאורה, מדובר על קונם ככל הקונמות: אדם יכול לאסור על עצמו הנאה מחפצים, ובאותו אופן הוא יכול לאסור על עצמו הנאה מזולתו. כזכור, נדרים חלים על החפצא, ובהקשר הזה – הזולת שממנו נודרים הנאה הוא הוא החפצא. בלשונו של הש"ך (יורה דעה, רי"ג ס"ק א'):

"שאמר מודרני ממך או מופרשני ממך אתי שפיר גם לשון שאיני אוכל ששם הגוף הוא החפץ אשר אוסר והרי הוא אומר מודרני או מופרשני על הגוף שהוא יהא מופרש או מודר ממנו שלא יאכל הוא עמו, ודו"ק".

אם כן, מדבריו ברור שדיני 'מודר הנאה' מבוססים על קונם ככל הקונמות.

עם זאת, הרב גוסטמאן בשיעוריו על נדרים (שיעור ט"ו) הציע הבנה אחרת. לדבריו, אין אפשרות לאסור את הזולת בהנאה, שכן גופו של הזולת לא יכול להתקדש או להיאסר כקורבן. על כן, המבקש לנדור הנאה נדרש לאסור עצמו מנכסיו של הזולת. אלא, שכפי שעולה מן הסוגיות לאורך הפרק, במצב של מודר הנאה האיסור נרחב הרבה יותר מאשר איסור נכסים מצומצם. על כן, מציע הרב גוסטמאן ניסוח אחר להגדרת האיסור:

"איסור הנאה מהאדם ... ואין כאן חפץ ולא שייך לקרותו איסור הקדש, דעל אדם לא שייך שם הקדש ... אבל כאן הרי האיסור הנאה מהאדם לא מגופו דהא גם מנכסיו אסור ליהנות ... ושייך על זה עניין נדר שמחלל דיבורו, ולא עניין הקדש".

אם כן, במודר הנאה אין מדובר על "נדר בחפצא" כפי שמצאנו לאורכה של מסכת נדרים, אלא על איסור מסוג שונה. הרב משה ליכטנשטיין (במאמרו בספר "מאמר הפלאה") הסביר זאת כך:

"... נראה שיש לקבל את הקביעה שאיסור מודר הנאה הוי באדם ולא בחפץ, אך אין להסתפק בכך אלא יש להוסיף שיסוד האיסור במודר הנאה מחבירו אינו ההנאה אלא הריחוק. ויש להדגיש שמשמעות הקביעה הזו איננה רק שינוי הגדרת ההנאה הנאסרת ומיקודה בגורם אחר מבחינת מעשה העבירה אלא פנים חדשות באו לכאן: המדיר את חבירו הנאה אינו בא לאסור את קבלת ההנאה מחבירו כשלעצמה, ובדומה לאיסור קונם האוסר הפקת הנאה מחפצים, אלא הוא בא להרחיק את המודר ממנו כאדם המרחיק את חבירו ואיסור הנאה אינו אלא ביטוי לריחוק הנוצר על ידי הנדר. ויש להוסיף עוד ולומר שהמקור לדין מודר הנאה אינו פרשת נדרי איסור ואיסור קונם אלא יסודו נעוץ בדיני נידוי וחרם".

על רקע תפיסה ייחודית זו, ניתן להסביר היטב את סוגייתינו בדף ל"ה העוסקת באדם שנדר הנאה מן הכהן במקדש. הגמרא מסתפקת האם הכהנים הינם שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. ותורף העניין: אם הכהנים הם שלוחי דידן, הרי שהמודר הנאה מכהן אינו יכול להסתייע בשירותיו, דהוי הנאה. אך אם הכהנים הם שלוחי דרחמנא, אין בכך כל חשש. אלא שיש לתמוה: אף אם הכהנים הם שלוחי דרחמנא, הרי שהאדם מעוניין להקריב קורבן לה' במקדש, ובלי הכהן לא יוכל למלא את מבוקשו?! ובכן, סוף סוף הכהן מהנה את מקריב הקורבן, ומה בכך שהינו שלוח דרחמנא!

הר"ן נדרש לקושיה זו, ויישב:

"דבשלמא אי שלוחי דשמיא נינהו אף על גב דשרי להו בהאי קרבן למיכל בקדשים אין זה אלא גרמת הנאה בעלמא ושרי".

הר"ן סבור ש"גרם הנאה" מותר אף במודר הנאה.

אך על פי דרך הרב גוסטמן והרמ"ל, ניתן לבאר אחרת. דהיינו, ניתן לומר שאף שנגרמת הנאה לכהן או לישראל, סוף סוף הריחוק שביניהם לא הופר. אם הכהן הוא שלוח דידן, הרי שהוא נשלח מטעם המקריב, ונוצרה זיקה ביניהם, זיקה האסורה במודר הנאה. אך בהיותו שלוח דרחמנא, הוא פועל בשם משלחו – ריבון העולם, מבלי לייצר זיקה למשלחו.