נדרים דף לח – לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו

  • הרב אברהם סתיו

בגמרא (לח ע"א) מובא תיאור מפתיע ביחס לנתינת התורה לעם ישראל:

אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: 'טוב עין הוא יבורך (משלי כב, ט) וגו'.

לדעת ריב"ח, התורה ניתנה במקורה למשה בלבד. בקריאה ראשונה, קביעה זו מפתיעה ביותר -   שהרי מכל פסוק בתורה עולה כי התורה ניתנה לבני ישראל, ומשה הוא שליח בלבד. וכי יעלה על הדעת שהתורה תינתן למשה ומשפחתו בלבד?

המפרשים עמדו על קושי זה והציעו אפשרויות שונות.

החתם סופר צמצם מאד את דברי הגמרא:

ודאי פשיטא לש"ס דהתורה ניתנה לישראל, רק הוה סלקא דעתך דכתב התורה לא נתנה אלא יגרסו בעל פה.

כלומר, ברור לגמרא שהתכנים של התורה ניתנו לעם ישראל, אלא שלדעת ריב"ח הכתב של התורה ניתן למשה בלבד, ועל עם ישראל מוטל לשנן את התורה בעל פה. מה היא משמעותה של חלוקה זו? נראה כי לדעת החתם סופר אמור משה להוות סמכות עליונה שאליה יפנה העם כדי להשוות את שינונם בעל פה אל המקור הכתוב.

למרות אבחנה זו של החתם סופר, דבריו אינם מתיישבים היטב עם המשך הגמרא, שעמלה לדחות את דברי ריב"ח:

מתיב רב חסדא: 'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם' (דברים ד, יד)! ואותי צוה, ואני לכם. 'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי' (דברים ד, ה)! אותי צוה, ואני לכם. 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' (דברים לא, יט)! השירה לחודה. 'למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל' (שם, שם)!

אמנם ההתייחסות האחרונה של הגמרא היא לכתיבת התורה (מאפיין התואם את חלוקת החתם סופר), אך המקורות הראשונים מתייחסים לעצם לימוד התורה. משום כך נראים יותר דברי השיטה מקובצת:

אף על פי שנתנה התורה לכל ישראל לא נתן להבין פשטי החוקים ולסמוך על דעתם בהכנת המצות והאזהרות אלא אם כן יבאר להם משה בעת העשייה כזה תעשו.

כלומר, מלכתחילה אמורים היו ישראל לבצע את המצוות על פי הנחיות מעשיות ישירות מאת משה ובניו, ולא היו אמורים ללמוד את חוקי התורה עצמם.

כפי שראינו, הגמרא הקשתה על דברי ריב"ח ממקורות שונים, ולכן דחתה את ההבנה הפשוטה בדבריו והעמידה אותם ב-"פילפולא בעלמא". כלומר, לימוד התורה עצמו ניתן מלכתחילה גם לעם ישראל, ורק ה"פלפול" נמסר מלכתחילה רק למשה ובניו.

מהו אותו "פלפול" שניתן למשה ובניו? הפלפול הוא היכולת האנושית ליצור ולקבוע את ההלכה במקום שבו היא לא מפורשת. כפי שמתארת הגמרא בתמורה (טז ע"א) שעתניאל בן קנז החזיר על ידי פלפולו את ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה. כלומר, מלכתחילה תפקידם של בני ישראל היה תפקיד פאסיבי: ללמוד את התורה ולהבינה. התפקיד האקטיבי של יצירת הלכות חדשות היה נתון למשה ולזרעו.

מה היחס שבין מסקנת הגמרא וההוא-אמינא שלה? נראה שלא מדובר בדחייה גמורה, אלא בהבנה שונה של הביטוי "ניתנה תורה למשה ולזרעו". הדרך שבה הבנו את הביטוי לעיל היא, שהתורה היא בעלת משמעות רק עבור משה וזרעו, מה שעורר את התמיהה: וכי יעלה על הדעת שהתורה אינה רלבנטית עבור עם ישראל? אך במסקנתה הבינה הגמרא שהתורה "ניתנה" במובן הקנייני: היא נמצאת בבעלותו של משה, וביכולתו ליצור ולחדש בה.