נדרים | דף לח | לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו

בסוגייתנו מובא תיאור מפתיע ביחס לנתינת התורה לעם ישראל:

"אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר 'כתב לך' 'פסל לך' – מה פסולתן שלך אף כתבן שלך. משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר 'טוב עין הוא יבורך וגו''".

לדעת רבי יוסי בר חנינא, מלכתחילה ניתנה התורה למשה בלבד. בקריאה ראשונה קביעה זו מפתיעה ביותר, שהרי מכל פסוק בתורה עולה שהתורה ניתנה לבני ישראל, ומשה הוא שליח בלבד. וכי יעלה על הדעת שהתורה תינתן למשה ומשפחתו בלבד?

המפרשים עמדו על קושי זה והציעו אפשרויות שונות.

החתם סופר צמצם מאד את דברי הגמרא:

"ודאי פשיטא לש"ס דהתורה ניתנה לישראל, רק הוה סלקא דעתך דכתב התורה לא נתנה, אלא יגרסו בעל פה".

כלומר, ברור לגמרא שהתכנים של התורה ניתנו לעם ישראל, אלא שלדעת רבי יוסי בר חנינא הכתב של התורה ניתן למשה בלבד, ועל עם ישראל מוטל לשנן את התורה בעל פה. מה משמעותה של חלוקה זו? נראה שלדעת החתם סופר אמור משה להוות סמכות עליונה שאליה יפנה העם כדי להשוות את שינונם בעל פה אל המקור הכתוב.

למרות הבחנה זו של החתם סופר, דבריו אינם מתיישבים היטב עם המשך הגמרא, העמלה לדחות את דבריו של רבי יוסי בר חנינא:

"מתיב רב חסדא: 'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם'! ואותי צוה, ואני לכם.        
'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי'! אותי צוה, ואני לכם.        
'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת'! השירה לחודה.             
'למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל'!".

הקושיה האחרונה של הגמרא מתייחסת לכתיבת התורה, מאפיין התואם את הבחנתו של החתם סופר, אך המקורות הראשונים מתייחסים לעצם לימוד התורה. משום כך נראים יותר דברי השיטה מקובצת:

"אף על פי שנתנה התורה לכל ישראל, לא נתן להבין פשטי החוקים ולסמוך על דעתם בהכנת המצות והאזהרות אלא אם כן יבאר להם משה בעת העשייה כזה תעשו".

כלומר, מלכתחילה אמורים היו ישראל לבצע את המצוות על פי הנחיות מעשיות ישירות מאת משה ובניו, ולא היו אמורים ללמוד את חוקי התורה עצמם.

כפי שראינו, הגמרא הקשתה על דברי רבי יוסי בר חנינא ממקורות שונים, ולכן דחתה את ההבנה הפשוטה בדבריו והעמידה אותם ב-"פילפולא בעלמא", כלומר לימוד התורה עצמו ניתן מלכתחילה גם לעם ישראל, ורק ה"פלפול" נמסר מלכתחילה רק למשה ובניו.

מהו אותו "פלפול" שניתן למשה ובניו? הפלפול הוא היכולת האנושית ליצור ולקבוע את ההלכה במקום שבו היא לא נתפרשה, כפי שמתארת הגמרא בתמורה (טז ע"א) שעתניאל בן קנז החזיר בפלפולו את ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה. כלומר, מלכתחילה תפקידם של בני ישראל היה פסיבי – ללמוד את התורה ולהבינה, והתפקיד האקטיבי של יצירת הלכות חדשות היה נתון למשה ולזרעו.

מה היחס שבין מסקנת הגמרא וההוה-אמינא שלה? נראה שאין כאן דחייה גמורה אלא הבנה שונה של הביטוי "ניתנה תורה למשה ולזרעו". הדרך שבה הבנו את הביטוי לעיל היא שהתורה היא בעלת משמעות רק עבור משה וזרעו, והדבר עורר את התמיהה המתבקשת – וכי יעלה על הדעת שהתורה אינה רלוונטית עבור עם ישראל? אך במסקנתה הבינה הגמרא שהתורה "ניתנה" במובן הקנייני: היא נמצאת בבעלותו של משה, וביכולתו ליצור ולחדש בה.