נדרים | דף מד | הפקר לדעת רבי יוסי

במשנה לעיל (מג ע"א) נאמר בעניין המדיר את חברו הנאה ואין לחברו מה לאכול:

"מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל, ור' יוסי אוסר".

ממשנה זו ברור כי ר' יוסי אוסר על המודר הנאה לאכול חפץ שהפקיר המדיר. סיבת איסורו של ר' יוסי מבוארת בגמרא על אתר:

"מאי טעמא דר' יוסי? קסבר הפקר כמתנה – מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה".

כלומר, לדעת ר' יוסי ההפקר חל רק כאשר אדם אחר זכה בחפץ שהופקר, בדומה למתנה, החלה רק כאשר המקבל זוכה בה. קביעה זו עומדת לכאורה בניגוד לדברי הברייתא המובאת בסוגייתנו:

"המפקיר את כרמו, ולשחר עמד ובצרו – חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה, ופטור מן המעשר".

בפשטות נראה שבברייתא מבואר כי גם אם המפקיר זכה בכרם בעצמו, בלא שאדם אחר זכה בו, הכרם נחשב כהפקר לעניין פטור ממעשר (והגמרא מעמידה את המשנה גם לדעת רבי יוסי). הר"ן עמד על קושי זה וניסה ליישבו:

"אפשר לומר דנהי דקסבר רבי יוסי דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר, אפילו הכי כי היכי דאי זכי בה אחר זכי מהפקרא ולא ממתנה, כיון שהיה אפשר לאחר גם כן לזכות בו, הכי נמי כי הדר איהו גופיה וזכי ביה בפירוש מתורת הפקר... אף הוא עצמו זוכה מן ההפקר מיקרי, כיון שעדיין לא חזר בו והיה אחר יכול לזכות בו, דמה לי הוא מה לי אחר".

הר"ן מסביר כי גם לדעת רבי יוסי אין ההפקר נחשב כמעשה נתינה רגיל בין המפקיר לזוכה, וכיוון שכל אדם יכול לזכות בהפקר, הזוכה אינו נחשב כמי שקיבל מן המפקיר באופן ישיר אלא כאילו זכה 'מן ההפקר', ואף המפקיר עצמו יכול לזכות בחפץ והדבר ייחשב כאילו זכה מן ההפקר.

למרות ניסוחו של הר"ן, קשה להבין מה היחס בין דברים אלו לקביעה הנזכרת לעיל, דהיינו מדוע לשיטת רבי יוסי אסור למודר ליהנות מנכסים שהפקיר המדיר, משום שהוא נחשב כאילו קיבל ישירות מן המדיר ולא כאילו זכה מן ההפקר, שהרי לכאורה הדבר עומד בסתירה אף לדברי הר"ן.

ר' שמעון שקופ ביאר בחידושיו (נדרים כה) כי לדעת רבי יוסי יש לחלק בין שני דינים הנוצרים במהלך ההפקר:

א. נתינת הזכות לרבים לזכות בחפץ, אשר חלה מיד עם מעשה ההפקר.

ב. פקיעת זכותו של הבעלים בחפץ, אשר חלה רק כאשר אחר זכה בו.

שני דינים אלו מאפשרים להסביר כיצד יש לחלק בין תחומים שונים, לאור ההיבט שבו הם תלויים. כך למשל ברור מדוע האיסור על המודר חל עד לרגע הזכייה – משום שהוא נובע מכוחו של המדיר לאסור את החפץ שעדיין לא פקע.

ומדוע יחול פטור המעשר? נראה לבאר זאת בכך שפטור הפקר ממעשר נלמד מן הדרשה "'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך' – יצא זה שידו וידך שוין": כאשר התבואה היא הפקר, יכול גם הלוי לזכות בה ככל אדם, וממילא לא מגיע לו חלק מיוחד בה. לאור זאת ברור כי אין צורך בחלות גמורה של הפקר כדי לפטור ממעשר, ודי בכך שיש אפשרות לכל אדם (ובכלל זה הלוי) לזכות בתבואה כדי להיפטר מהמחויבות לתיתו.