נדרים דף מה – הפקר בפני אחרים

  • הרב אברהם סתיו

הגמרא (מה ע"א) דנה בנוגע לצורך בנוכחות של אנשים אחרים (מלבד הבעלים) בשעת מעשה ההפקר:

אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר, בפני שנים - לא הוי הפקר. ור' יהושע בן לוי אמר: דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר, ומה טעם אמרו בשלשה? כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין.

לדעת רבי יוחנן יש צורך בנוכחות של שלושה אנשים זרים בשעת ההפקר, ואילו לדעת ר' יהושע בן לוי אין צורך בכך. בכדי להבין את משמעות המחלוקת נקדים ונדון בפירוש המדויק של דברי רבי יהושע בן לוי. ריב"ל מכשיר את ההפקר מן התורה "אפילו באחד.  הרמב"ם (נדרים ב, טז) הלך בשיטת ריב"ל:

המפקיר את הקרקע כל הקודם והחזיק בהן זכה. דין תורה אפילו הפקיר בפני אחד הרי זה הפקר ונפטר מן המעשרות כמו שיתבאר במקומו.

מלשון הרמב"ם משמע באופן מובהק שיש צורך בכך שיהיה לפחות אדם זר אחד שיהיה נוכח בשעת ההפקר. לעומת זאת, הרא"ש (ד, יא) הביא שיטה אחרת בשם רבינו שמשון:

הוי הפקר מן התורה, אפילו באחד והוא הדין אפילו בינו לבין עצמו.

לדעת רבינו שמשון אין כלל צורך בנוכחות של זרים בשעת ההפקר, והאדם יכול להפקיר את חפציו גם בינו לבין עצמו.

מהי משמעותה של מחלוקת זו? נראה כי הראשונים נחלקו בהבנת מהותו של מעשה ההפקר. כדי להבהיר את מחלוקתם נזכיר את מחלוקת האמוראים בירושלמי בדבר המקור לדין ההפקר. בירושלמי (פאה ו, א) נידונה מחלוקת בית הלל ובית שמאי בעניין "הפקר לעניים": לדעת ב"ש הפקר זה נחשב הפקר, ולדעת ב"ה לא. את דעת בית שמאי הסביר ר' יוחנן בכך שהם למדו את דין הפקר ממתנות עניים, ומשום כך הוא יכול לחול גם לעניים בלבד. בדעת בית הלל הסביר ריש לקיש שהם מבססים את לימודם על דין הפקר מן השמיטה, והשמיטה מופקרת גם לעניים וגם לעשירים.

כלומר, לדעת רבי יוחנן הפקר נלמד ממתנות עניים, ואילו לדעת ריש לקיש הוא נלמד מדיני שמיטה. מה ההבדל בין מתנות עניים לשמיטה? נראה בפשטות כי מתנות עניים כשמן כן הן – הן ניתנות לעניים. כלומר, ההפקר לפי גישה זו הוא מעשה של נתינה, האדם נותן את החפץ לחברה. ממילא מסתבר שנדרוש נציגות של החברה בשעת ההפקר, בין אם מדובר בשלושה כפי שדורש רבי יוחנן עצמו (לשיטתו!), ובין אם מדובר באחד. לעומת זאת, ריש לקיש סבור שההפקר הוא כשמיטה. השמיטה היא בראש ובראשונה תהליך אישי פנימי שבו האדם עוזב את אדמתו, בלי כל תלות בחברה שסביבו. תהליך פנימי כזה לא צריך כלל נוכחות של אדם אחר, וכפי שכתב הרא"ש בשם רבנו שמשון.