נדרים | דף מז | אם מת לא יירשנו

במסגרת הדיון ביכולתו של אדם לאסור על חברו חלק מרכושו אף לאחר שיצא מרשותו, כגון שאסר על חברו הנאה מביתו ולאחר מכן מכרו, מביאה הגמרא ברייתא העוסקת באדם שהדיר את בנו הנאה מנכסיו:

"האומר לבנו 'קונם שאי אתה נהנה לי' ומת – יירשנו. 'בחייו ובמותו' ומת – לא יירשנו".

הברייתא מוכיחה שאדם יכול לאסור את נכסיו על חברו אף לאחר שיצאו מרשותו, אך הביטוי "לא יירשנו" מעורר שאלה נוספת: האומנם הבן המודר אינו יורש את אביו? לכאורה היה ראוי לומר שהבן יורש את אביו, אלא שכיוון שהוא מודר הנאה מן הנכסים, אין לו כל תועלת בהחזקתם.

ואכן, הראשונים נחלקו בשאלת מעמדם הממוני של נכסים שבעליהם אסור ליהנות מהם. הר"ן להלן בדף פה ע"א הביא את דבריו של הרשב"א, שקבע "שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו, ואינו יכול לעכב". לפי זה, כאשר אדם אסור בהנאה מנכסיו הם הופכים להפקר גמור, ואפשר להסביר שהביטוי "לא יירשנו" בסוגייתנו אכן מתפרש כפשוטו: מכיוון שהבן אינו יכול ליהנות מהנכסים, הוא כלל אינו זוכה בנכסים ואינו יורש את אביו.

אולם, הר"ן בסוגייתנו כתב:

"והוי יודע דכי תנן הכא 'אם מת לא יירשנו' לאו למימרא דכיון שנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהן, דהא קתני בסיפא דההיא מתניתין בפרק הגוזל קמא 'ויתן לבניו או לאחיו, ואם אין לו לווה ובעלי חובין באין ונפרעין', ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו והיאך בעלי חובין באין ונפרעין, אלא ודאי נכסים דידהו נינהו, אלא שאינו רשאי ליהנות מהן, ואיידי דתנא רישא 'יירשנו' לומר שמותר ליהנות מהן כשאר היורשין תנא סיפא נמי 'לא יירשנו', ולאו דוקא".

לדעת הר"ן, היורש אכן זוכה בנכסים והם נחשבים כרכושו, אלא שאסור לו ליהנות מהם בעצמו ולכן הוא נדרש לבחור למי לתת אותם או ללוות ולאפשר לבעלי החוב להיפרע מהם.

במסגרת זו לא נרחיב בראיות לכאן ולכאן, ונסתפק בשתי הצעות ליישב את דברי הרשב"א עם הברייתא שהביא הר"ן (בהנחה שאף הוא סובר שהיא נפסקה להלכה):

• אפשר לצמצם את חידושו של הרשב"א ולומר שרכושו של אדם אכן נחשב שלו אף אם אסור לו ליהנות ממנו, אלא שאיסור גזל אינו נוהג אלא ברכוש שבעליו יכול להפיק ממנו תועלת כלשהי.
• אפשר להסביר שלפי הרשב"א המקרה שבסוגייתנו חריג משום שהיורש יכול להעביר את הנכסים לבניו או לאחיו, וכך ליהנות מהם, וממילא הם נחשבים כשייכים לו, ואילו במקרה שבדף פ"ה מדובר בנכסים שאינם יכולים לשמש את קרובי המודר (עיי"ש שכן עולה מסוגיית הגמרא, ואכמ"ל).

לסיום נציין שמחלוקת זו עשויה להיות ביטוי למחלוקת יסודית בנוגע להגדרת 'רכוש' ו'קניין': האם יש משמעות לקניינו של האדם מלבד העובדה שהוא מאפשר לו ליהנות מדבר מה, או שכל משמעותם של הקניינים היא זכות השימוש ברכוש כלשהו? בשאלה זו התחבטו רבים, במסגרת ההלכה ובפילוסופיה הכללית, ואנו לא באנו אלא להעיר.