נדרים דף מט - צער ומאמץ לקיום מצוה

  • הרב אביהוד שורץ

אנו מתחילים היום בעז"ה את לימוד הפרק השישי במסכת נדרים. סוגיות רבות בפרק זה, ובפרקים הבאים, עוסקות בנושאים הנראים טכניים, ובבירורים מציאותיים פשוטים. עם זאת, אין בית מדרש בלא חידוש, ומעניין לעניין הולכות ומתחדשות הלכות מעניינות בתחומים שונים.

כך, למשל, עוסקת הגמרא בדף מ"ט במאכלים בריאים ובמאכלים שאינם בריאים. בתוך כך מספרת הגמרא:

"אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה: מורה ורוי! אמר לה: הימנותא בידא דההיא איתתא, אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא, וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת, אלא חכמת אדם תאיר פניו".

ר' יהודה היה נראה כמי שמורגל בשתיית יין. אך הוא מסביר, שחכמתו היא המאירה את פניו, שכן הוא אינו מורגל בשתיית יין, ואדרבה, השתייה גורמת לו סבל רב. הלילה הקשה ביותר עבורו בשנה הוא ליל הסדר, שבו עליו לשתות ארבע כוסות של יין. היין מזיק לו עד כדי כך שהוא סובל מכאבי ראש עד לחג השבועות!

מנהגו זה של ר' יהודה הובא להלכה בתשובת הרשב"א (א' רל"ח):

"שאלת עוד מי שאינו שותה יין כל השנה מפני שמזיקו או שנאו. מהו שיעשה כל הסדר על הפת כמי שאין לו יין שעושה הסדר על הפת כמו שכתב הרב בהלכות?

תשובה מסתברא שכל שיש לו יין צריך לדחוק את עצמו ולשתות. וכדעבד רבי יהודה בר אלעאי דלא הוה שתי חמרא ושתי ארבע כסי. ואמר "וחוגרני צידעאי מפסחא ועד עצרתא".

הדברים הובאו להלכה גם בשולחן ערוך (אורח חיים, תע"ב י'):

"מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות".

אלא שהמשנה ברורה שם (ס"ק ל"ה, ובשער הציון) העיר:

"ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה, דאין זה דרך חירות".

ויש לדקדק בדבריו: נראה מפסק המשנה ברורה, שדווקא משום ששתיית היין פוגעת ב"דרך חירות" אין לשתות אם היא מחלה את כל הגוף, אך אלמלא שיקול זה, ראוי היה לאדם להתאמץ טובא עד שייתכן ויגיע לידי חולי כדי לזכות בקיום המצוה! ואכן, החיד"א בברכי יוסף שם העיר:

"דדוקא גבי סוכה אמרו דמצטער פטור מן הסוכה, והיה טעמו דתשבו כעין תדורו - הא בשאר מצות דלית לן פטורא מקרא כי סוכה דכתיב תשבו, חייב המצטער, וכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון".

החיד"א הוסיף והביא ראיה מדברי הכסף משנה. הרמב"ם פסק (הלכות תפילין, ד' י"ג) שמי שמצטער בהנחת תפילין לא יניחן משום היסח הדעת, וכתב על כך הכסף משנה:

"כתב ה"ר מנוח אף על גב דבשאר מצות אמרינן מצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה הכא שאני משום היסח הדעת".

אך האם אמנם מחוייב אדם לצער עצמו עד כדי חולי כדי לקיים את המצוות? הרי הלכה פסוקה היא בהלכות ארבעת המינים (אורח חיים, תרנ"ו):

"ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, אינו צריך לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת".

ובכן: הון רב לא יבזבז, אך יכניס עצמו בחולי המפיל למשכב?!

מסתברים, בהקשר זה, דבריו של הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד, מגילה דף ג'):

"ויתכן שאפשר שלהלכה למעשה אין מחלוקת בין הפוסקים, שהכל תלוי בגודל צערו ... שאם יש לו צער גדול שהיה מבזבז עליה חומש מנכסיו פטור, אך אם צערו קטן, ואינו שוה לו חומש מנכסיו, חייב להתאמץ כדי לקיים המצוה".

הפוסקים הוסיפו לדון בשאלה זו, והמעיין יוכל למצוא מאמרים שונים על כך בכתב העת "הלכה ורפואה" כרך ד' (מצוי בפרויקט השו"ת בגרסאות המתקדמות).