נדרים דף נד – מה שבדעתו של אדם

  • הרב ירון בן צבי

סוגייתנו עוסקת בהבהרת ההגדרה של המונחים בהם משתמשים אנשים הנודרים נדרים. החילוק אותו מציע אביי הוא שאם יש משהו שיכול ליצור הבחנה ברורה בין מה שבדעתו של כל אדם לבין מה שבדעתו של אדם מסוים בהתאם למצבו בעת הדרת הנדר אז אפשר וניתן לסייג את דבריו לתחום המצומצם ולא לכלול את כל אותם הדברים שהיו נכללים אצל כל אדם. לדוגמה: ההבדל בין אדם שנדר הנאה מבשר ביום הקזה לבין שאר בני אדם הוא שבשר דגים לא בהכרח נאסר עליו משום שלא היה בדעתו של הנודר על בשר דגים (משום שאכילתם מזיקה לאדם ביום ההקזה).אביי מביא דוגמה מייצגת נוספת ביחס למי שיש לו כאב בעיניים. לדבריו, אין הבחנה בין אדם שנדר מבשר ביום הקזה למי שנדר בזמן כאב עיניים;

משני המקרים אנו למדים שמה שלא בדעתו של אדם בזמן הדרת הנדר, לא נכלל באיסור למרות  שבאופן כללי אצל שאר בני אדם הוא ייכלל באיסור.

יחד עם זאת, אפשר להציע חילוק בין ההיתר במקרה של הקזה לזה של כאב עיניים (כעין מה שכתב רבנו ניסים בשם רבי שמואל בן אדרת) - בעוד שבהקזה יש להתייחס למשך הזמן שהוגדר בהדרת הנדר אל מול מה שיוצר את ההבחנה במקרה המסוים בין הנודר לשאר האנשים, בכאב עיניים אין זמן קצוב. כלומר, בהקזה הסיבה שאדם אינו אסור בדגים היא שאדם לא נדר ממשהו שבלאו הכי אסור לו ולכן בתוך הזמן שנכלל בתקופת ההחלמה מההקזה אין אותו אדם נאסר. אולם אם נדר למשך ארוך יותר מזמן ההחלמה, ההיתר לא חל שכן בדעתו של אותו אדם לאסור על עצמו את אותו מאכל בכלל המאכלים האסורים. לעומת מקרה זה, משום שלכאב עיניים אין זמן מוגדר אז משך זמן הנדר לא רלוונטי לשאלה האם בכלל הנדר אותו דבר או שהוא הוצא מהכלל לגבי האדם המסויים.

אמנם רבנו ניסים דוחה חילוק זה משום שלדעתו ניתן לאמוד את זמן הכאב ולכן אין שוני בין הקזה לכאב עיניים; רבי מנחם המאירי רואה אפשרות לחילוק כעין זה כאפשרית. כחיזוק וכהצעת פשרה בין ההרים, ניתן לומר כי אם מדובר באדם שבהכשרתו או בהשכלתו לאמוד את הזמן אז באמת אין שוני בין המקרים. אולם ביחס לסתם אדם, שהערב הוא עניין סובייקטיבי יש חילוק כפי שנאמר.