דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף נו | כפיית המיטה בתשעה באב

הסוגיות שאנו עוסקים בהן בוחנות את משמעותם של מילים והיגדים שונים בהלכות נדרים. לכאורה הכלל העקרוני, שלפיו בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, אמור היה למנוע, השוואה בין האמור בסוגיות שלפנינו ובין תחומים הלכתיים אחרים, העוסקים בהלכות אבסולוטיות ולא בהלכות הנתונות לפרשנותם של בני אדם. עם זאת, במרוצת הסוגיות בפרק השביעי מבקשת הגמרא שוב ושוב לערוך השוואות בין תחומים: כך בדף נ"ד, בניסיון להסיק מפרשנות נדרים על פרשנות השליחות בהלכות מעילה, בדף נה ע"א, בניסיון להשוות בין פרשנות נדרים ובין פרשנות דבריו של נותן המתנה בהלכות חושן משפט וכך בדף נה ע"ב, בהקבלה שבין ברכת הפטריות ובין מעמדן בהלכות נדרים לגבי מי שנדר הנאה מן הירק.

במסגרת ההשוואה בין תחומים שונים פונה הסוגיה בדף נו ע"א להלכות אבלות. במשנה נחלקו תנאים בדינו של מי שנדר הנאה מן המיטה – האם גם "דרגש" בכלל זה. מהו דרגש? על כך מבקשת הגמרא להשיב לאור ברייתא העוסקת בהלכות אבלות:

"דתניא: דרגש לא היה כופהו אלא זוקפו".

הברייתא קובעת, שאף שהאבל חייב בכפיית כל המיטות שבביתו, יש להניח שהדרגש איננו מיטה, ועל כן אין חובה לכפותו. בעיוננו היום נייחד מספר מילים להלכה זו.

כאמור, הברייתא המצוטטת בסוגייתנו קובעת שהאבל חייב לכפות את כל המיטות שבביתו. לכאורה הלכה זו מתמיהה, שכן בפשטות עניין כפיית המיטה נועד לגרום לאבל חוסר נוחות, וכעין ישיבה על הארץ, ואם כך, הדברים נכונים דווקא ביחס למיטה שהוא יושב עליה, ומה צורך יש לכפות את כלל המיטות בבית? התשובה לכך נעוצה במקור הסוגיה, במסכת מועד קטן (דף ט"ו):

"אבל חייב בכפיית המיטה, דתני בר קפרא: דמות דיוקני נתתי בהן, ובעונותיהם הפכתיה – כפו מיטותיכן עליה!".

מורנו הרב ליכטנשטיין ז"ל הסביר בשם הגרי"ד שכפיית המיטה היא ביטוי סמלי ל"חורבן האישיות". המיטה, הקשורה עם מצוות פרו ורבו, היא החוליה המקשרת בין האדם לעברו ולעתידו. חוליה מקשרת כזו קיימת רק אצל בני האדם, אשר נבראו בצלם א-להים, ואשר מותרם מן הבהמה הוא התודעה ההיסטורית העמוקה שיש להם. מותו של האדם קוטע, ברמה כזו או אחרת, את אותה שרשרת, ועל כן יש לכפות את המיטה.

יש מן הראשונים שהעירו כי מבנה המיטות בימינו אינו מאפשר את כפייתן. ברם, הגרי"ד הסביר שנותר שריד למנהג – כיסוי המראות והתמונות בבית הנפטר. לדברי הגרי"ד, הכיסוי בא למנוע את ההתבוננות בפניו של האדם, דמות דיוקנו של הקב"ה.

בגמרא בסוף מסכת תענית (ל ע"ב) נחלקו תנאים בדבר חיוב כפיית המיטה בתשעה באב: רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים. הברייתא מסייגת את דעת חכמים וקובעת שאף הם מודים כי אדם נדרש לכפות את מיטתו שלו, אלא שאין חיוב לכפות את כל המיטות בבית, בשונה מאבלות רגילה, שבה חובה לכפות את כל המיטות.

מורנו הרב ליכטנשטיין הציע להסביר הבחנה זו לאור היסוד הנ"ל: אבלות רגילה מבטאת את 'חורבן האדם', ועל כן יש לסמל זאת בכפיית כל המיטות בבית. שונה היא אבלות תשעה באב, שבה נדרש אדם לכפות מיטתו ולחוש אי-נעימות, אך אינו נדרש לכפות את כל המיטות ולסמל את חורבן "דמות דיוקני". אבלות תשעה באב היא על חורבן המקדש, ולא על חורבן פרטי ואישי. מן הבחינה הזאת, תשעה באב איננו יום של נתק בשרשרת הדורות, אלא אדרבה, יום שבו אנו מחוברים מאוד לעברנו, ושלאורו אנו אף מעצבים את עתידנו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)