נדרים דף נו - כפיית המיטה בתשעה באב

  • הרב אביהוד שורץ

הסוגיות שבהן אנו עוסקים בוחנות את משמעותן של מילים והיגדים שונים בהלכות נדרים. הכלל העקרוני, שלפיו בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, אמור היה למנוע, לכאורה, השוואה בין האמור בסוגיות שלפנינו ובין תחומים הלכתיים אחרים, העוסקים בהלכות אבסולוטיות, ולא בהלכות הנתונות לפרשנותם של בני אדם. עם זאת, במרוצת הסוגיות בפרק השביעי מבקשת הגמרא שוב ושוב לערוך השוואות בין תחומים: כך בדף נ"ד, בניסיון להשליך מפרשנות נדרים על פרשנות השליחות בהלכות מעילה; כך בדף נ"ה ע"א, בניסיון להשוות בין פרשנות נדרים ובין פרשנות נותן המתנה בהלכות חושן משפט; וכך בדף נ"ה ע"ב בהקבלה שבין ברכת הפטריות ובין מעמדן בהלכות נדרים לגבי מי שנדר הנאה מן הירק.

במסגרת זו של השוואה בין תחומים שונים, פונה הסוגיה בדף נ"ו ע"א להלכות אבילות. במשנה נחלקו תנאים בדינו של מי שנדר הנאה מן המיטה – האם גם "דרגש" בכלל זה. מהו דרגש? על כך מבקשת הגמרא להשיב לאור ברייתא העוסקת בהלכות אבילות:

"דתניא: דרגש לא היה כופהו אלא זוקפו".

הברייתא קובעת, שאף שהאבל חייב בכפיית כל המיטות שבביתו, יש להניח שהדרגש איננו מיטה, ועל כן אין חובה לכפותו. היות שאנו עומדים בראשית חודש אב, נייחד מספר מילים להלכה זו שבהלכות אבילות.

כאמור, הברייתא המצוטטת בסוגייתינו קובעת, שחובה על האבל לכפות את כל המיטות שבביתו. לכאורה, הלכה זו מתמיהה, שכן בפשטות עניין כפיית המיטה נועד לגרום לאבל חוסר נוחות, וכעין ישיבה על הארץ. אלא, שאם כך נכונים הדברים דווקא ביחס למיטה שיושב עליה, ומה צורך יש לכפות את כלל המיטות בבית? התשובה לכך נעוצה במקור הסוגיה במסכת מועד קטן (דף ט"ו), שם נאמר:

"אבל חייב בכפיית המיטה, דתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בהן ובעונותיהם הפכתיה- כפו מיטותיכן עליה!"

מורנו הרב ליכטנשטיין ז"ל הסבירו בשם הגרי"ד, שכפיית המיטה היא ביטוי סמלי ל"חורבן האישיות". המיטה, הקשורה עם מצות פרו ורבו, הינה החוליה המקשרת בין האדם לבין עברו, ובין האדם לבין עתידו. חוליה מקשרת כזו קיימת רק אצל בני האדם, אשר נבראו בצלם א-להים, ואשר מותרם מן הבהמה הוא התודעה ההיסטורית העמוקה שיש להם. מותו של האדם קוטע, ברמה כזו או אחרת, את אותה שרשרת ועל כן יש לכפות את המיטה.

יש מן הראשונים שהעירו, כי מבנה המיטות בימינו אינו מאפשר את כפייתן. ברם, הגרי"ד הסביר שנותר שריד למנהג, והוא: כיסוי המראות והתמונות בבית הנפטר. לדברי הגרי"ד, הכיסוי בא למנוע את ההתבוננות בפניו של האדם, דמות דיוקנו של הקב"ה.

בגמרא בסוף מסכת מועד קטן (דף ל') נחלקו תנאים בדבר חיוב כפיית המיטה בתשעה באב: ר' יהודה מחייב, וחכמים פוטרים. הברייתא מסייגת את דעת חכמים, וקובעת שאף הם מודים כי אדם נדרש לכפות את מיטתו שלו, אלא שאין חיוב לכפות את כל המיטות בבית, בשונה מאבילות רגילה שבה חובה לכפות את כל המיטות.

מורנו הרב ליכטנשטיין הציע להסביר הבחנה זו לאור היסוד הנ"ל: אבילות רגילה מבטאת את "חורבן האדם", ועל כן יש לסמל זאת בכפיית כל המיטות בבית. שונה היא אבילות תשעה באב, שבה נדרש אדם לכפות מיטתו, ולחוש אי-נעימות, אך אינו נדרש לכפות את כל המיטות, ולסמל את חורבן "דמות דיוקני". אך אבילות תשעה באב היא על חורבן המקדש, ולא על חורבן פרטי ואישי. מן הבחינה הזאת, תשעה באב איננו יום של נתק בשרשרת הדורות, אלא אדרבה, יום שבו אנו מחוברים מאוד לעברנו, ושלאורו אנו אף מעצבים את עתידנו!