נדרים דף נז - ביטול גידולי שביעית בשמינית

  • הרב אביהוד שורץ

לפני שבועיים עסקנו בהלכה מהלכות שביעית, בעניין העומד על הפרק - הקרקע והפירות. והנה אף היום, בדף נ"ז, נזדמנה לפנינו סוגיה מעניינת בהלכות שביעית.

המשנה בדף נ"ז דנה במי שנדר הנאה מפרי, ולאחר מכן הפרי ניטע באדמה והצמיח גידולים. הגמרא מבקשת לבחון את דינם של גידולים מורכבים, היינו שניטעו באיסור ולאחר מכן הלכו וצמחו בהיתר. במרוצת הסוגיה מצוטטות דוגמאות שונות מהלכות שביעית, הלכות תרומה, הלכות כלאיים, הלכות ערלה ועוד. לענייננו, נתמקד במסקנת הסוגיה לדעת רוב הראשונים, והיא: בצל של שביעית שניטע בשמינית ורבו עליו הגידולים של שנת שמינית – דינו כדין גידולי שמינית, ואין בו קדושת שביעית או חובת ביעור (מסתבר, שהוא הדין שאין בו גם איסור ספיחין, ואין כאן המקום להרחיב בכך).

הראשונים כאן נחלקו בשאלות שונות הנוגעות לעצם ביאור המקרה הנדון בסוגיה. בין היתר, מצאנו מחלוקת גירסאות האם מדובר על בצל "שעקרו" בשביעית, דהיינו שאדם עקר אותו מן האדמה לפני סוף השביעית; או שמא על בצל "שעיקרו" בשביעית, היינו שעיקר גידולו החל בשנה השביעית, אך הוא הוסיף לגדול ולצמוח גם בשנה השמינית. רש"י כאן מצטט את שני הפירושים, ונראה שרוב הראשונים נטו יותר לגירסה ולפירוש הראשון: הבצל נעקר מן הקרקע עוד בשביעית.

מהי משמעותה של אותה נטיעה מחודשת בשנה השמינית? על כך מסבירה הגמרא בדף נ"ח:

"אמר רבי יצחק: שניא שביעית, הואיל ואיסורה ע"י קרקע, בטילתה נמי ע"י קרקע".  

ומסביר הר"ן:

"הואיל ואיסורה על ידי קרקע - כדכתיב ושבתה הארץ".

מה בין שביתת הארץ ובין הסבר ההלכה שבסוגייתינו, שלפיה גידולי שמינית מבטלים את גידולי השביעית?

נראה לבאר את הדברים, לאור שאלת מפתח ביחס לקדושת פירות שביעית. כידוע, בשנת השמיטה ישנן שתי מצוות: האחת היא לשבות מעבודת הקרקע; והשנייה היא להפקיר את התוצרת החקלאית, שיש בה קדושת שביעית. ניתן לומר, ששתי המצוות אינן תלויות זו בזו: האחת עוסקת בקרקע ובעבודתה, ומאפשרת לאדמה "לנוח"; והשנייה נוגעת להפגנת הבעלות על התוצרת, ולסיוע לחלשים בחברה, שיוכלו שנה אחת לזכות בפירות כחבריהם, ללא אפלייה מעמדית.

עם זאת, מסוגייתנו נראה יותר ששתי המצוות אכן קשורות ותלויות זו בזו. העובדה שהאדם מסתלק מעבודת הקרקע בשנה השביעית, היא המובילה לקדושת היבול. שורש החיוב להשבית נעוץ בקדושת הקרקע, הנובעת מכך שהארץ כולה שייכת לקב"ה. בכל שש השנים הקב"ה כביכול "מצמצם" את שכינתו, וכך קדושת הפירות "מוסתרת", ולאדם ניתנה רשות לעבוד. אך משעה שהקדושה הולכת ומופיעה בשמיטה, שוב צצות ועולות שתי ההלכות גם יחד: הקדושה, ואיסור מלאכת הקרקע.

נראה, שזה גם יסוד החידוש בסוגייתינו. כאשר הבצל חזר וניטע בשנה השמינית, הרי בזהותו הפך לגידולי שמינית. אמת, יש בעיקרו גם חלק הקדוש בקדושת שביעית, אך משעה שאותו חלק "הועתק" לשנה השמינית, הרי שאותה קדושה הולכת ומתמעטת. סוף סוף, חזר בצל זה לעולם של חולין, עולם של שש שנות המעשה, ובמסגרת זו בטלה קדושתו.

זהו איפוא יסוד החילוק בין הלכות שביעית לבין הלכות כלאים או ערלה. באלה האחרונות מדובר על איסור גרידא, ויש לדון בו במובן של ביטול באיסורים. קדושת שביעית, לעומת זאת, איננה איסור אלא "אווירה" או "השתייכת למציאות", ועם הגיעה של שנת השמינית, עניינים אלה מסתלקים מאליהם.