נדרים דף נח - תערובת פירות שביעית

  • הרב אברהם סתיו

הברייתא (נז ע"ב – נח ע"א) דנה באופן כללי בהבדל בין תערובת של דבר שיש לו מתירין לתערובת של דבר שאין לו מתירין. מתוך כך, הברייתא מתייחסת באופן ספציפי לדין תערובת פירות שביעית:

תניא, רבי שמעון אומר: כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש - לא נתנו בהן חכמים שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם - נתנו בהם חכמים שיעור;

אמרו לו: והלא שביעית אין לה מתירין, ולא נתנו בה חכמים שיעור, דתנן: השביעית אוסרת כל שהוא במינה!

אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא לביעור, אבל לאכילה - בנותן טעם.

חכמים מקשים על החלק השני בדברי רבי שמעון, שכל דבר שאין לו מתירין בטל, מפירות שביעית שאין להם מתירין ולמרות זאת אינם בטלים. בתירוצו מחלק רבי שמעון בין שני דיני תערובות שביעית: תערובות "לביעור" ותערובות "לאכילה". בהבנת חילוק זה התחבטו הפרשנים. ננסה להציג את הגישות העקרוניות העולם בדבריהם לאור שאלה יסודית יותר: מהו דין הביעור? בשאלה זו נחלקו הראשונים, ושתי הגישות המרכזיות הן שיטת הרמב"ם ושיטת התוספות. לדעת הרמב"ם, ביעור משמעו שריפה; דהיינו, לאחר שמגיע הזמן בו כלה הפרי מן השדה, יש איסור גמור על אכילתו וחייבים לשורפו. התוספות ורוב הראשונים, לעומת זאת, סבורים שבזמן הביעור קיימת רק חובת הפקר של הפירות לעניים, ולאחר ההפקר אפשר להמשיך ולאכול אותם כרגיל.

לאור מחלוקת זו יש לנסות ולהבין את סוגייתנו. הר"ן מסביר את החילוק שחילק רבי שמעון באופן הבא:

לא אמרו שהשביעית אוסרת בכל שהוא במינה אלא לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור, דכיון שאפשר לאכלו הויא ליה כדבר שיש לו מתירין.

אבל לאכילה - כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהו אוסרים תערובתן לא שרו באכילה, בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם.

הר"ן מסביר שקודם הביעור הפירות נחשבים כדבר שיש לו מתירין, משום שאפשר לאכול אותם בקדושת שביעית, אך לאחר הביעור הם נחשבים כדבר שאין לו מתירין, ולכן הם יכולים להתבטל. מדוע נחשבים הפירות לאחר הביעור כדבר שאין לו מתירין? הר"ן לא מרחיב בכך, אך עולה לכאורה מדבריו שהוא סבור כשיטת הרמב"ם, היינו שלאחר הביעור שוב אי אפשר לאכול את פירות השביעית, ולכן "אין להם מתירין". שהרי לו סבור היה כשיטת רוב הראשונים, הרי שגם לאחר הביעור אפשר היה להתיר את הפירות על ידי הפקר! (אמנם יש מקום לומר שהיתר על ידי הפקר אינו נחשב היתר, משום שהבעלים עשוי להפסיד בכך את פירותיו)

מאידך, הר"ש (שביעית ו, ג) פירש באופן הפוך:

הא דאמר כל שהוא במינה היינו לענין בעור, דאם לאחר ביעור נתערב בה כל שהוא במינה חייב לבער. אבל לאכילה כגון קודם הביעור אין בו קדושת שביעית אפילו במינו עד שיהא בו בנותן טעם.

הר"ש סבור כשיטת התוספות, שביעור משמעו הפקר, משום לדעתו דווקא פירות שנתערבו לאחר הביעור נחשבים כדבר שיש לו מתירין, והאדם חייב לבער ולהפקיר את התערובות כולה. לעומת זאת עצם החובה לאכול פירות בקדושת שביעית מצמצמת לדעתו את ההנאה מן הפירות, ומשום כך היא נחשבת כ"דבר שאין לו מתירין" ובטלה.