נדרים דף סה – הנודר בפני חבירו

  • הרב אברהם סתיו

בסוגייתנו (סה ע"א) הובא הדין הבא:

המודר הנאה מחבירו - אין מתירין לו אלא בפניו.

הראשונים דנו בדברי הגמרא לאור הדין המקביל המובא בירושלמי (ה, ד):

הנודר הנייה מחבירו בפניו לא ישאל לו אלא בפניו. שלא בפניו נשאלין לו בין בפניו בין שלא בפניו. רבי יוחנן אמר מפני הבושה. ר' יהושע בן לוי אמר מפני החשד.

בירושלמי מובאים שני הסברים לדין הקובע שהנודר בפני חבירו אין נשאלין לו אלא בפניו. הראשון הוא מפני הבושה, דהיינו שאנו רוצים שהנודר יתבייש מחבירו אם הוא מתיר את הנדר בלא הצדקה, והשני הוא מפני החשד, דהיינו שהחבר לא יחשוד שמא הנודר עובר על נדרו בלי התרה.

הראשונים עמדו על שתי נפקא-מינות בין הטעמים: ראשית, אלו שסבורים שהטעם הוא הבושה מחויבים לומר שמדובר דווקא בנדר שאדם נדר לטובת חבירו ולא בנדר שנעשה רק במקרה בפניו. לעומת זאת, לפי הטעם המנמק זאת משלל החשד די בכך שיודיעו לחבירו, (זאת משום שהבושה מתקיימת דווקא כאשר נשאל על הנדר בפניו ממש).

בסוגיית הבבלי אין טעמים מפורשים לדין האמור, אך ישנם שתי מקורות היכולים להצביע על אופי הדין:

מנה"מ? אמר רב נחמן, דכתיב: 'ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים' (שמות ד, יט), אמר לו: במדין נדרת לך והתר נדרך במדין, דכתיב: 'ויואל משה' (שמות ב, כא), אין אלה אלא שבועה, דכתיב: 'ויבא אתו באלה' (יחזקאל יז, יג).

הגמרא מספרת שמשה נדר ליתרו שיישאר עמו במדין ולא ישוב למצרים, ומשום כך היה צריך להתיר את הנדרש דווקא במקום שבו נדר, במדין. נחלקו הראשונים מדוע נדר משה את נדרו, ואפשר ללמוד מדבריהם לענייננו. רש"י על אתר (ד"ה במדין) כתב:

ויתרו הדירו למשה שלא לשוב מצרים מפני אותן אנשים המבקשים להורגו.

לדעת רש"י מטרת הנדר הייתה טובתו של משה.

אולם, בניגוד לדבריו, כתב  הר"ן:

שנדר משה ליתרו לישב עמו להנאתו.

לדעת הר"ן מדובר בהתחייבות של משה כלפי יתרו, זאת בניגוד לדעת רש"י שפירש שהנדר היה למען שלומו של משה עצמו.

הסיפור השני שמובא בגמרא ברור יותר:

'וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים (חיים)' (דברי הימים ב, לו, יג) - מאי מרדותיה? אשכחיה צדקיה לנבוכד נצר דהוה קאכיל ארנבא חיה, אמר לו: אישתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא.

בסיפור זה ברור שההתחייבות הייתה לטובתו של נבוכדנצר, ועובדה זו היא שמונעת מצדקיה להישאל על שבועתו.

על כל פנים, מדברי הבבלי עולה שמקור הדין הוא מן התורה, ולא משום חשש של "חשד" או תקנת חכמים להרבות "בושה" אצל הנשאל. מהו אופיו של דין זה? המפרשים על אתר מביאים מחלוקת בשאלה האם בדיעבד כשהתירו שלא בפניו הנדר מותר: לדעת רוב הראשונים הנדר מותר, ואילו לדעת הראב"ד לא. נראה כי לדעת רוב הראשונים אופי דין התורה דומה לתקנת חכמים שבירושלמי, אך לדעת הראב"ד מדובר בדין בעל אופי שונה, העולה מלשונו של נבוכדנצר: "אישתבע לי".

ייתכן שכאשר אדם נשבע לחבירו נוצר דין שונה לגמרי של שבועה ששייכת לחבר. דהיינו, בשבועה רגילה אדם יוצר מחוייבות בינו לבין הקב"ה, וממילא אפשר להתיר אותה על ידי בית דין המייצגים את רצון ה'. אך כאשר אדם נשבע לחבירו נוצרת מחויבות מהותית שלו כלפי החבר, ואין אפשרות לבית דין להתיר אותה. במקרה כזה השימוש בשם השם הוא כעדות וערבות למחויבות כלפי החבר, ולא כגורם שכלפיו מופנית השבועה.