נדרים | דף פא | אין מפר נדרי עצמו
אגב הדיון ביכולתו של הבעל להפר את נדרי אשתו מביאה הגמרא בסוגייתנו ברייתא הקובעת: "'לא יחל דברו' – מכאן לתלמיד חכם שאין מפר נדרי עצמו". בפשטות נראה שדין זה הוא מדאורייתא, שהרי הוא מבוסס על ילפותא, ויסודו מובן מסברא – יכולתו של החכם להתיר את הנדר מבוססת, במידה מסוימת, על היותו גורם אובייקטיבי שאינו מעורב בנדר, ואילו האדם עצמו הוא בגדר חבוש שאינו יכול להתיר עצמו מבית האסורים.
המשנה במסכת נגעים (ב, ה) מביאה מחלוקת בנוגע להיקפו של דין זה:
"כל הנדרים אדם מתיר, חוץ מנדרי עצמו. רבי יהודה אומר: אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים".
לדעת רבי יהודה גם את נדרי אשתו בדברים שאינם בינו לבינה (שהוא אינו יכול להפר אותם מדין בעל), אין הבעל יכול להתיר מדין חכם.
הר"ש, בפירושו למשנה שם, הסביר שמדובר בגזירה מדרבנן, המבוססת על החשש שמא הבעל ינסה להקל ולא ידקדק בדין כראוי:
"משום דחשדינן ליה דילמא מיקל גבי אשתו שלא לבקר נדרה".
הר"ש מוסיף שכיוון שמדובר בחשש הוראת היתר בלתי ראויה, הבעיה קיימת רק כאשר הבעל מתיר את הנדר כחכם מומחה, המתיר לבדו, אך הוא יכול להתיר את נדרי אשתו כהדיוט, בהצטרפות שניים נוספים, משום שאין לחשוש שהאחרים ייטו להקל כמותו.
לעומת זאת, הרא"ש בפסקיו על סוגייתנו הסביר שחוסר יכולתו של הבעל להתיר את נדרי אשתו היא חלק מן הדין העיקרי שאין אדם מתיר נדרי עצמו:
"אשתו כגופו דמיא, ואין חכם מתיר נדרי עצמו".
לפי זה נראה (וכן העיר הקרבן נתנאל על אתר אות ע') שהרא"ש לא יסכים להיתרו של הר"ש, שהרי לדעתו חוסר היכולת של הבעל להתיר את נדרי אשתו אינו נובע מחשש קולא שאינה ראויה אלא מכך שהוא נחשב כאילו הוא עצמו הנודר, ומה לי אם יש עימו שניים נוספים אם לאו.
אומנם, יש להעיר כי אף שהרא"ש אומר שהדין מבוסס על כך ש"אשתו כגופו", אפשר להציע שאין הכוונה לדין "אשתו כגופו" הכללי, השייך גם בדיני עדות וכדומה, אלא מדובר בדין מיוחד הנובע מכך שנדרי האישה 'שייכים' כביכול לבעל. הבנה זו מתאימה במיוחד להסבר שלפיו יכולתו של הבעל להפר את נדרי אשתו נובעת מכך ש"כל הנודרת – על דעת בעלה היא נודרת": גמירות הדעת של האישה תלויה בבעל,[1] וממילא הוא נחשב כמי שנודר, ולכן גם אין ביכולתו לשמש חכם חיצוני ולהתיר את הנדר.
ההבדל בין שתי ההבנות הללו עשוי להיות תלוי בשאלה אם חוסר היכולת של האדם להתיר את נדרי עצמו נובע מכך שהוא עצמו הוציא את הדברים מפיו או מכך שהנדר נחשב כביכול כ'שייך' לו, והתרתו היא מעין דין שהאדם אינו יכול לדון לעצמו.
נפקא מינה אפשרית לכך עשויה להיות על פי דעת הר"ן (לעיל טו ע"א) שכאשר אדם אוסר הנאתו על חברו, וחברו נהנה ממנו, גם החבר עובר על "בל יחל". על פי זה יש לשאול אם החבר המודר הנאה יכול להתיר את הנדר כחכם, משום שמדובר בנדר שנדר חברו, או שהנדר כביכול 'שייך' לו, משום שאף הוא שותף באיסור, ולכן אינו יכול להתירו. אם יסוד האיסור להתיר את נדרי עצמו הוא הוצאת מילות הנדר מפיו של האדם – החבר המודר הנאה יוכל להתיר את הנדר, אך אם הדין מתמקד ב'שייכות' של הנדר לאדם – אפשר שגם המודר הנאה לא יוכל להתירו, ולא רק הנודר עצמו (בשל קוצר היריעה לא נוכל להאריך בשאלה זו, והרוצה להרחיב יעיין בכסף משנה נדרים ז, ט ובקהילות יעקב נדרים סימן י"ג).
[1] אומנם, אנו עוסקים כאן בנדרים שבינה לבין אחרים, כפי שהבהיר רבי יהודה, ואותם הבעל אינו יכול להפר, אך אפשר שגם בנדרים אלו הבעל מעורב עקרונית, אלא שכיוון שאינו מושפע מהם לא נתנה לו התורה כוח גמור להפר אותם, וצ"ע.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)