נדרים דף פז – תוך כדי דיבור כדיבור דמי

  • הרב אברהם סתיו

סוגייתנו דנה במושג  "תוך כדי דיבור" (פז ע"א):

והילכתא: תוך כדי דבור כדבור דמי, חוץ ממגדף, ועובד עבודת כוכבים, ומקדש, ומגרש.

כלומר, מסקנת הסוגיה היא שבתוך זמן של "כדי דיבור" לאחר המעשה, יכול אדם לחזור בו ולשנות את משמעות המעשה. כך למשל אדם שקונה חפץ יכול לבטל את הקנייה בתוך כדי דיבור. זאת מלבד בארבעת התחומים שהוזכרו בגמרא, שבהם המעשה סופי ולא ניתן לשינוי.

מהו ההיגיון בכלל זה? נביא מספר דעות ראשונים. נפתח בשיטת הר"ן, אשר ניתן ללמוד מדבריו בעניין ההבדל שבין ארבעת התחומים שבהם לא נאמר הכלל לשאר התחומים:

ולא ידענא: מאי שנא הני? ומנא להו לרבנן הכי? ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה, אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דבור. אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי חזרה אפילו תוך כדי דבור לא מהני.

הר"ן מסביר שהכלל קשור לדעת האדם. דעתו של אדם שהחלויות שאותן הוא מחיל לא יהיו גמורות אלא לאחר "כדי דיבור", ועד אז הוא יכול עדיין לחזור בו. זאת בניגוד לתחומים "חמורים" כגון ע"ז וקידושין שבהם דעתו שלא יוכל לחזור בו מיד לאחר המעשה. אך לכאורה קשה על דבריו מן ההקשר של סוגייתנו:

מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף, וכמדומה שמת וקרע, ואחר כך מת - לא יצא ידי קריעה; אמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור, אבל בתוך כדי דיבור - כדבור דמי.

מדובר באדם שקרע על מתו בעודו בחיים, ולדעת בר קפרא אם לאחר מכן מת המת בתוך כדי דיבור, הקריעה כשירה. לכאורה במקרה זה אין כל מקום לסברת הר"ן, שהרי כלל לא מדובר על מצב בו אדם החיל חלות וחוזר בו, אלא פשוט עסק במעשה שנעשה באופן לא כשר. אדם שקורע על מת בחייו דומה למי שנוטל לולב בי"ד תשרי, ולמרות זאת, הגמרא סבורה שבתוך כדי דיבור הקריעה כשרה. מדוע?

אפשר להבין שדין "תוך כדי דיבור" הוא דין מהותי יותר, כפי שכתב הרמ"ה (ב"ב קכט ע"ב):

כל האומר דבר או שעושה מעשה בתוך כדי דיבור מדיבור אחר או ממעשה אחד... רואין את האחרון כאלו נאמר או נעשה עם הראשון בבת אחת או תכף לראשון בלא שהייה ובלא הפסק.

לדעת הרמ"ה, מנקודת מבט הלכתית נחשבים מעשים שנעשו בתוך כדי דיבור כמעשים שנעשו בבת אחת, לכל עניין. משום כך ברור שכאשר קריעה נעשית בתוך כדי דיבור למיתה היא נחשבת כאילו נעשתה יחד עם המיתה.

אך כיצד אפשר להבין את סוגייתנו לדעת הר"ן? ייתכן שההשוואה בין נטילת לולב לקריעה לא הייתה מדויקת. אפשר להבין שהקריעה איננה אקט הלכתי בעלמא, אלא ביטוי של האדם לתחושות לבו. כאשר האדם מבטא את עצמו, התחושות לא נקטעות בסוף המעשה, אלא מתפרשות גם על הזמן ש"בתוך כדי דיבור" לקריעה. ממילא, כל עוד המיתה הייתה בתוך מסגרת זו, התחושות יכולות להיקשר בה.