נדרים | דף פז | תוך כדי דיבור כדיבור דמי
סוגייתנו דנה במושג "תוך כדי דיבור" ומסיקה:
"והילכתא – תוך כדי דבור כדבור דמי, חוץ ממגדף, ועובד עבודת כוכבים, ומקדש, ומגרש".
כלומר, בתוך זמן של "כדי דיבור" לאחר המעשה יכול אדם לחזור בו ולשנות את משמעות המעשה. כך למשל אדם הקונה חפץ יכול לבטל את הקנייה בתוך כדי דיבור, חוץ מארבעת התחומים שהוזכרו בגמרא, שבהם המעשה סופי ולא ניתן לשינוי.
מהו ההיגיון בכלל זה? נביא מספר דעות ראשונים, ונפתח בשיטת הר"ן בנוגע להבדל שבין ארבעת התחומים שבהם לא נאמר הכלל לשאר התחומים:
"ולא ידענא מאי שנא הני ומנא להו לרבנן הכי, ונראה בעיני דבשאר מילי, דלא חמירי כולי האי, כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה, אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דבור, אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה, ומשום הכי חזרה אפילו תוך כדי דבור לא מהני".
הר"ן מסביר שהכלל קשור לדעת האדם: דעתו של אדם שהחלויות שהוא מחיל לא יהיו גמורות אלא לאחר "כדי דיבור", ועד אז הוא יכול לחזור בו, אך בתחומים "חמורים", כגון ע"ז וקידושין, דעתו שלא יוכל לחזור בו מייד לאחר המעשה. אך לכאורה קשה על דבריו מן ההקשר של סוגייתנו:
"מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף, וכמדומה שמת, וקרע, ואחר כך מת – לא יצא ידי קריעה. אמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור, אבל בתוך כדי דיבור – כדבור דמי".
מדובר באדם שקרע על מתו בעודו בחיים, ולדעת בר קפרא אם לאחר מכן מת המת בתוך כדי דיבור, הקריעה כשרה. לכאורה במקרה זה אין כל מקום לסברת הר"ן, שהרי כלל לא מדובר באדם המחיל חלות וחוזר בו, אלא במעשה שנעשה באופן לא כשר. אדם הקורע על מת בחייו דומה למי שנוטל לולב בי"ד בתשרי, ולמרות זאת, הגמרא סבורה שבתוך כדי דיבור הקריעה כשרה. מדוע?
אפשר להבין שדין "תוך כדי דיבור" הוא דין מהותי יותר, כפי שכתב הרמ"ה (בבא בתרא קכט ע"ב):
"כל האומר דבר או שעושה מעשה בתוך כדי דיבור מדיבור אחר או ממעשה אחד... רואין את האחרון כאלו נאמר או נעשה עם הראשון בבת אחת או תכף לראשון בלא שהייה ובלא הפסק".
לדעת הרמ"ה, מנקודת מבט הלכתית נחשבים מעשים שנעשו בתוך כדי דיבור כמעשים שנעשו בבת אחת, לכל עניין. משום כך ברור שכאשר קריעה נעשית בתוך כדי דיבור למיתה היא נחשבת כאילו נעשתה יחד עם המיתה.
אך כיצד אפשר להבין את סוגייתנו לדעת הר"ן? ייתכן שההשוואה בין נטילת לולב לקריעה לא הייתה מדויקת. אפשר להבין שהקריעה איננה אקט הלכתי בעלמא אלא ביטוי של האדם לתחושות ליבו. כאשר האדם מבטא את עצמו, התחושות אינן נקטעות בסוף המעשה אלא מתפרשׂות גם על הזמן שבתוך כדי דיבור לקריעה. ממילא, כל עוד המיתה הייתה בתוך מסגרת זו, התחושות יכולות להיקשר בה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)