נותן טעם בר נותן טעם

מהו הדין כאשר בשר וחלב נפגשים זה עם? באופן בסיסי, יש לחלק בין שני סוגים של מפגש: מפגש בין שתי ממשויות (חלב שנשפך לתוך סיר המלא בתבשיל בשרי), לעומת מפגש בין טעמים בלבד. דוגמא למקרה האחרון הוא תפוח אדמה שבושל בסיר בשרי נקי, שרוצים לאוכלו עם שמנת. תפוח האדמה הזה מכונה "נותן טעם בר נותן טעם" (נ"ט בר נ"ט): הבשר פלט טעם לתוך הסיר והפך אותו ל"נותן טעם", ותפוח האדמה - שבושל בסיר לאחר שניקו אותו - בלע טעם מהסיר, והפך ל"נותן טעם בר נותן טעם".

בגמרא מובא שנחלקו בשאלה זו רב ושמואל (חולין קיא ע"ב): לדעת רב, נ"ט בר נ"ט אסור", ולכן אסור לאכול את תפוח האדמה עם שמנת; ואילו שמואל חולק עליו וסובר שנ"ט בר נ"ט מותר", ומותר לאכול את תפוח האדמה עם שמנת. הרשב"א מסביר שלדעת שמואל טעם הבשר הבלוע בתפוח האדמה הוא טעם חלש, ואין בכוחו לאסור את הערבוב עם חלב.

להלכה נפסק כשמואל, אך נחלקו השולחן-ערוך והרמ"א אם מותר לערבב כך לכתחילה: השולחן-ערוך פוסק שנ"ט בר נ"ט מותר לכתחילה (כשיטת התרומה), ואילו הרמ"א סובר שנ"ט בר נ"ט אסור לכתחילה ומותר רק בדיעבד (כשיטת הסמ"ק). ברור שגם הרמ"א מסכים שטעם הבשר שבסיר הוא קלוש, ולכן אם תפוח האדמה עורבב עם שמנת - בדיעבד מותר לאוכלו. ייתכן שהסיבה שהוא אוסר ערבוב כזה לכתחילה היא משום האיסור לבטל איסור לכתחילה: כלל גדול בהלכות תערובות הוא שאסור לבטל איסור בדרכים הלכתיות (לדוגמא: לערבב גרם חלב עם 60 גרם בשר, כדי שהחלב יתבטל בשישים והתערובת תהיה מותרת). גם כאן, לדעת הרמ"א אסור לבטל את טעם הבשר הקלוש, למרות שבדיעבד הוא אינו אוסר.

למעשה, כאשר שני התבשילים אינם מתבשלים זה עם זה, אף הרמ"א מסכים שנ"ט בר נ"ט מותר לכתחילה. לכן, אם תפוח האדמה חם - לדעת הרמ"א אסור לכתחילה לאוכלו עם שמנת; אך אם הוא קר - גם הרמ"א מסכים שמותר לאוכלו עם שמנת. בדיעבד, כאמור, אם שפכו שמנת על תפוח אדמה שבושל בסיר בשרי נקי - מותר בכל אופן לאכול את התבשיל. בתיאבון!