נותן טעם לפגם

  • הרב מתן גלידאי

נותן טעם לפגם

התורה בפרשת ראה מזהירה: "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה..." (י"ד, כא). הגמרא בעבודה זרה (סז ע"ב) לומדת מכאן, שהתורה לא אסרה אכילת נבילה אלא אם היא ראויה להינתן לגר, היינו שהיא ראויה למאכל אדם, אבל נבלה שנסרחה וטעמה נפגם עד שאינה ראויה למאכל אדם - אינה אסורה מן התורה.

 

הגמרא ממשיכה ולומדת מכאן דין נוסף: גם אם טעמו של האיסור משובח, אלא שהוא נפל לתוך תערובת ופגם את טעמה - התערובת מותרת באכילה. כך, למשל, אם מלפפון אסור שטעמו משובח נפל לתוך מרק עוף, וכעת המרק פחות טעים מכפי שהיה לפני כן, אף שהוא עדיין ראוי לאכילה - המרק מותר.

 

לכאורה, לא מובן כיצד ניתן ללמוד דין זה מן הפסוק שהובא לעיל: הרי האיסור כאן אינו פגום כלל, וגם התערובת ראויה למאכל, אלא שהשילוב ביניהם אינו מוצלח במיוחד. כיצד אפוא ניתן להתיר את התערובת על סמך פסוק הנוגע לדבר שאינו ראוי למאכל אדם כלל?

 

הרשב"א בתורת הבית מסביר, שבאופן בסיסי איסור שנפל לתערובת בטל ברוב. התורה חידשה דין "טעם כעיקר", שאם חשים בקיומו של האיסור בתערובת - התערובת כולה אסורה. התערובת אינה נאסרת בגלל עצם נוכחות האיסור בתוכה, אלא רק בגלל נתינת הטעם של האיסור בתערובת, ולכן סברה הגמרא שכשם שאיסור פגום אינה נחשב איסור, כך גם נתינת טעם פגומה אינה נחשבת נתינת טעם. ממילא, הואיל והאיסור נחשב כאילו אינו נותן טעם, שוב אין מה שימנע ממנו להתבטל בתערובת. לפי זה, הפגם שבטעם אינו מתיר את האיסור ישירות; הוא רק מונע את הפעלת דין "טעם כעיקר", וברגע שדין זה אינו פועל, האיסור בטל ממילא בתערובת.

 

הר"ן הציע מענה אחר לבעיה זו. לדבריו, אין להתמקד במידת הפגם של החפץ, אלא במידת התועלת וההנאה שמפיק האדם מן האיסור: כשם שהתורה אסרה נבילה רק אם מי שאוכל אותה נהנה, ולא אם הוא סובל, כך גם התורה אסרה תערובת רק אם האדם נהנה מן האיסור. אם האיסור גורם לתערובת להיות פחות טעימה, גם אם היא ראויה למאכל, סוף סוף נמצא שהאדם סובל מנוכחותו של האיסור ואינו נהנה ממנו.