נזיר דף ה – מקצת היום ככולו

  • הרב ירון בן צבי

בסוגייתנו מובא הכלל שסתם נזירות היא לשלושים יום. בגמרא מובאת מחלוקת אמוראים בה לדעת רב מתנא עיקר נזירות היא שלושים יום ולדעת בר פדא עיקר נזירות היא עשרים ותשעה ימים. הבסיס למחלוקת הנו במשנה אשר קובעת את מועד הגילוח בסתם נזירות:

"מי שאמר הריני נזיר, מגלח ליום שלושים ואחד"

מניסוח זה קשה על דעת בר פדא ניסוח המשנה  משום שלכאורה לדעתו הנזיר היה יכול לגלח כבר ביום השלושים. בר פדא עונה שבכל מקרה הסיפא של המשנה אכן מצדיקה את שיטתו, משום שנאמר שם שבדיעבד אם גילח ביום השלושים יצא.

על דעת רב מתנא קשה מדוע לדעתו יצא הנזיר בדיעבד אם גילח ביום השלושים, הרי טרם תמה תקופת הנזירות? ההסבר המופיע בגמרא הוא שלדעת רב מתנא "מקצת היום ככולו". לפי דברים אלה, עולה כי במידה ובר פדא מקבל דין זה, היה יכול הנזיר לגלח בדיעבד כבר ביום העשרים ותשעה. נסכם, אם כך, את שני ההסברים:

א. אפשרות אחת היא שבר פדא שולל לחלוטין את דין "מקצת היום ככולו", וכך אכן מעירים בעלי התוספות (ד"ה לרב מתנא): "ולבר פדא לית ליה מקצת היום ככולו".

ב. אפשרות שנייה היא שבר פדא מודה באופן עקרוני לקיומו של דין "מקצת היום ככולו", אלא שלדעתו, בנזיר אין אפשרות ליישם אותו. ניתן להשוות זאת לפער הקיים בין ספירת הימים של 'זבה'  לספירת הימים של 'נידה' - בנדה לא מדובר על תקופת היטהרות, "ימי טהרה", אלא על ימים שבמהותם הם ימים טמאים; בזבה, אמנם שבעת הימים מוגדרים כימי היטהרות, אך עדיין ברור לכאורה שזו תקופה שהאישה צריכה לעבור אותה על מנת שתוכל לטבול. הילכך, בספירת ימי הנדה כל יום עומד בפני עצמו כיחידה עצמאית, והדרישה היא לשבע יחידות של 'יום'. לעומת זאת, אצל הזבה הדרישה איננה לשבע יחידות נפרדות, אלא לתקופה כוללת של שבעה ימים; אפשר לומר כי לפי רב מתנא, שלדעתו אומרים "מקצת היום ככולו" בנזיר, שלושים ימי הנזירות מהווים תקופה כוללת שבה הוא אסור בדברים שונים, ולא יחידות נפרדות של ימים. אפשר שבר פדא חולק בדיוק על נקודה זו, ולדעתו אכן יש חלות בימים, והם מוגדרים כימי נזירות, ולכן בנזיר לא שייך ליישם דין זה.

אפשר שעל פי הסבר זה ניתן להבין את ההבחנה בשיטת הרמב"ם בין סתם נזירות לבין מי שקיבל על עצמו נזירות של שלושים יום. דהיינו, הרמב"ם פוסק כי אם אדם קיבל על עצמו נזירות של שלושים יום, הוא חייב להשלים את יום השלושים בכל מקרה. הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק כתב שהסיבה לכך היא שבמקרה זה לא נאמר הכלל של מקצת היום ככולו. דבריו דורשים הסבר, שכן לא מובן מהי החלוקה המהותית בין מי שציין מניין ימים של שלושים יום לבין מי שקיבל על עצמו נזירות מבלי לציין את מניין הימים, אך ביודעו שמדובר בשלושים יום; סוף כל סוף אין נזירות לשעות ומניין היום נגמר לאחר שעבר מקצת היום.

אפשר לומר כי לדעת הרמב"ם מי שקיבל על עצמו סתם נזירות, קיבל על עצמו את מניין כלל הימים כתקופה אחת והיא איננה מתחלקת לימים, מה ששונה במי שקיבל על עצמו מניין ימים שאז כל יום הוא יצר חלות של נזירות על אותו היום עצמו.