נזיר | דף ח | נזיר עולם ונזיר לעולם

המשנה בדף ד' מביאה את דינו של "נזיר עולם" (מתוך השוואה לנזיר שמשון, שעליו הרחבנו את הדיבור בעיוננו לדף ד'). בגמרא שם מתברר שעצם יכולתו של אדם להפוך עצמו לנזיר עולם נלמדת מנזירותו של אבשלום. ייחודיותו של נזיר עולם היא שאף שהנזירות נמשכת כל החיים, בפועל הנזיר רשאי להתגלח אחת לפרק זמן מסוים, שלגביו נחלקו התנאים בסוגיה שם.

והנה, הברייתא בדף ח ע"ב מציינת נזירות עולם שונה:

"תנו רבנן: הריני נזיר כל ימי חיי, הריני נזיר עולם – הרי זה נזיר עולם, אפילו מאה שנה אפילו אלף שנים – אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם".

היישום ההלכתי לכך הוא שהנזיר לעולם לא יהיה רשאי להתגלח, והוא אינו נהנה מ"תחנות העצירה" המקובלות בנזיר עולם.

נראה שהבחנה זו תסייע לחדד את המאפיין הייחודי שבנזירות עולם. לאור האמור בברייתא בסוגייתנו כתב הרמב"ם (נזירות ג, יב):

"ומה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב? שהנזיר לזמן אסור לגלח עד סוף ימי נזירו, שנאמר 'כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים', ונזיר עולם – אם הכביד שערו מקל בתער משנים עשר חדש עד שנים עשר חדש, ומביא קרבנו שלש בהמות כשיגלח, שנאמר 'ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו', ואבשלום נזיר עולם היה, ודבר זה הלכה היא מפי הקבלה".

נזירות לעולם היא נזירות ארוכה – כדרך שנזירות רגילה היא לשלושים יום, כך נזירות לעולם היא נזירות לימים רבים, עד ליום מותו של הנזיר. נזירות עולם, לעומת זאת, היא תופעה אחרת, שלדעת הרמב"ם היא "הלכה מפי הקבלה". הייחודיות שבהלכה זו היא ההיתר המחודש לגלח את השיער אחת לפרק זמן מסוים, ולדעת הרמב"ם אחת לי"ב חודש. תגלחת זו, שהמפרשים דנו בשאלה אם היא תגלחת גמורה או רק "הקלה בתער", מלווה גם בהקרבת קורבנות, אלא שאף אותם אין לראות כקורבנות נזירות רגילים, שכן הנזיר לא נטמא ואף לא סיים את נזירותו.

הגרי"ז מבריסק (בחידושיו לנזיר ד ע"א ויג ע"ב, ואפשר שה'מנחת חינוך' במצווה שס"ח רמז להגדרה דומה) ניסח את הדברים כך:

"דנזירות עולם עם נזירות סתם אין יכול להיות נזירות אחת, דשני מיני נזירות הם".

כלומר, נזירות עולם היא עיקרון נפרד ועצמאי בהלכות נזירות. אין מדובר ברצף של נזירויות ארוכות, כפי שציינו לעיל, אלא בנזירות ייחודית, אשר מצד אחד הולכת ונמשכת לעולם, ומצד שני קיימות בה אותן "תחנות עצירה" שהוזכרו לעיל. על פי יסוד זה מבהיר הגרי"ז את הסוגיה בדף י"ג, שבה הסתפקה הגמרא אם אדם שקיבל על עצמו נזירות רגילה ונזירות עולם יכול לצרפן. הגרי"ז הסביר שמכיוון שמדובר בתופעות נפרדות, הגמרא מסתפקת אם יש מקום לחבר ולאחד ביניהן, או שמא לפנינו שתי חלויות נפרדות.

הקביעה שלפיה נזירות עולם היא סוג ייחודי של נזירות באה לידי ביטוי בסוגיות שונות לאורך המסכת:

א. הגמרא להלן בדף ס"א דנה בשאלה אם גויים יכולים לנדור נזירות, ואגב השקלא וטריא מעלה את ההצעה שגוי יכול לקבל על עצמו נזירות רגילה, אך לא נזירות עולם. לכאורה חלוקה כזו תמוהה, אך אם נבין שנזירות עולם היא תופעה הלכתית ייחודית, השונה במהותה מנזירות רגילה, אפשר שיש מקום להצעה כזאת, אף שכאמור היא נדחית למסקנה.

ב. בגמרא להלן בדף מ"ז נאמר שאם נזיר וכוהן נתקלו במת מצווה – ייטמא הנזיר ואל ייטמא הכוהן, שכן איסור הטומאה לכוהן הוא איסור עולם. הרמב"ם (נזירות ז, יג) פסק שהוא הדין אף לנזיר עולם, שייטמא הוא ולא ייטמא הכוהן. יש מן האחרונים (ראה מנחת חינוך מצווה שע"ו) שדייקו מן הרמב"ם שאומנם נזיר עולם ייטמא לפני הכוהן, אך לוּ היו אלה נזיר רגיל ונזיר עולם – ראוי שייטמא הנזיר הרגיל. משמע מכאן שנזירות עולם היא עניין אחר, "חמור" יותר מנזירות רגילה.

ג. המבי"ט מתפלמס בתשובותיו (א, קעד) באריכות רבה עם אחד מרבני ירושלים, שיצא לחדש שנזיר עולם אינו יכול להתיר נדרו אצל חכם. אותו רב ירושלמי הניח, כנראה, שנזירות עולם קרובה בעניינה לנזירות שמשון. המבי"ט, כאמור, דוחה זאת מכול וכול, ולפחות לעניין התרת נדרים ושאלה על הנזירות הוא רואה נזירות עולם ככל נזירות אחרת.

לסיום נעיר על תופעה מעניינת: נזירות עולם נקשרת בדברי חז"ל לאישים לאורך ההיסטוריה – המקור המרכזי הוא אבשלום, אך על פי מסורת חז"ל (במשנה בסוף נזיר וברמב"ם בהלכות נדרים פרק ג') גם שמואל היה נזיר עולם, ויש שדרשו שאף יוסף הצדיק היה נזיר עולם. בשונה מנזירותו של שמשון, שהיה לה קשר ישיר ומהותי לתפקידו כמושיעם של ישראל, נזירותם של יוסף ושל שמואל אינה קשורה בהכרח לתפקידם. נראה שכוונת חז"ל היתה ללמדנו שיוסף ושמואל לא חיו חיים פרטיים אלא מסרו והקדישו את עצמם לכלל ישראל. נזירותם אינה קשורה מהותית לתפקידם, אך היא מבטאת את העובדה שלאורך כל חייהם, עד יום מותם, הם הקדישו את עצמם לטובת מטרות ומשימות חשובות, הנוגעות לכלל עם ישראל. זוהי אפוא הייחודיות שבנזיר עולם.