דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף טו | מקצת היום ככולו ויום אחד עולה לכאן ולכאן

המשנה בסוגייתנו עוסקת במי שמחויב לשמור שתי נזירויות – האחת למשך שלושים יום והשנייה למשך מאה יום. בסוגיית הגמרא מחדש רב שבתרחיש מסוים ייתכן שאותו יום עצמו יעלה למניין שתי הנזירויות, והגמרא מסבירה שעמדה זו מבוססת על ההלכה שלפיה "מקצת היום ככולו". הלכה זו כבר נזכרה לעיל בדפים ד'-ה', במסגרת המחלוקת בין רב מתנא ובר פדא בדין סתם נזירות שלושים יום.

סוגייתנו מזכירה את שלושת התחומים ההלכתיים שבהם קבעו חז"ל שמקצת היום ככולו:

א. ימי הנזירות.

ב. ימי האבלות.

ג. ימי טהרת הזבה.

הצד השווה לשלושת התחומים מבהיר את יסודה של הלכה זו, שלפיה מקצת היום ככולו. שהרי לכאורה הלכה זו תמוהה: וכי יעלה על הדעת שאדם ישמור את בוקר יום השבת, ולאחר מכן יחלל אותה, שכן כבר שמר מקצת היום ככולו?! האם יעלה על הדעת להתפלל תפילת ערבית סמוך לשחרית, שכן מקצת היום ככולו?!

על כן, ההיגיון מחייב לומר שדין מקצת היום ככולו אינו מסוגל 'להפוך דף ביומן'. ברור כי היום שבלוח השנה מסתיים עם השקיעה, ולא ניתן לסיימו קודם לכן, אלא שבשלושת התחומים הנ"ל דורשת התורה למנות ימים, ומכיוון שמניין הימים מתחדש מדי בוקר, הרי שעם תחילתו של היום האחרון בסדרה הושלם המניין. כך, למשל, נדרש האבל לשבת שבעה ימים, וכבר בבוקר היום השביעי הוא סופר שבעה ימי אבלות. דווקא כאן נתחדשה ההלכה שלפיה מקצת היום ככולו, ועל כן ניתן לסיים את האבלות, המבוססת בעיקרה על מניין הימים.

כך יש לפרש גם ביחס לנזירות, שמניין הימים הוא חלק חשוב בה. כך הגדיר זאת הגרי"ז (בחידושיו על הרמב"ם נזירות ג, יא):

"דהנה יסוד דין קיום נזירות הלא הוא תלוי במנין ימים של נזירות, וכדקיימא לן דסתם נזירות שלושים יום... דעיקר דין נזירות בימים תליא, ואם יצויר נזירות שאין בה ימים – אין כאן קיום נזירות, ודבר זה פשוט ומבואר בכמה דוכתי".

מניין הימים הוא חלק קריטי מהגדרת הנזירות, ועל כן המניין מצד עצמו מאפשר לומר שהנזירות הסתיימה, והיום האחרון כבר נספר.

כאמור, סוגייתנו מבקשת להדגיש את העובדה שיום אחד עולה לכאן ולכאן. הלכה זו מבהירה את הספק בעניין 'מקצת היום ככולו': מניין הימים מסתיים עם ראשית היום האחרון, אך מצד מהותו של עניין היום יסתיים רק בערב. כל עוד מפעילים את ההלכה ביחס ליום האחרון – ניחא, אך כאשר מבקשים לסיים נזירות אחת, ובאותו יום עצמו להתחיל מניין חדש – החידוש גדול יותר. בהקשר זה מוסיפה הגמרא שאפשר להבחין בין תחומים שונים: בהלכות אבלות, שבעיקרן הן מדרבנן, יש מקום להקל בזה, אך ביחס לנזירות דאורייתא הגמרא אכן מסופקת אם יש עוגן לדברי רב שאותו היום עולה לכאן ולכאן.

כדי להבין את הדברים יותר עלינו לעיין בתוספות כאן לאור החידוש שחידשו לעיל בדף ו'. כך נאמר שם:

"ויש לומר כי אמרינן מקצת היום ככולו היינו לענין תגלחת והבאת קרבנותיו דאם גילח ביום שלשים בדיעבד יצא אם לא נטמא, אבל נטמא ביום שלשים קודם תגלחת והבאת קרבנותיו לא אמרינן מקצת היום ככולו להחשיב כנטמא ביום שלשים ואחד אלא ודאי נטמא נזרו וסותר הכל כיון דלא השלים כל נזירותיו בטהרה".

בעלי התוספות מסבירים שהקרבת קורבן סיום הנזירות תלויה במניין הימים, ועל כן, מכוח דין מקצת היום ככולו, ניתן להקריב את הקורבן, וממילא לסיים את הנזירות. לעומת זאת, הנזירות מצד עצמה אכן תסתיים רק בסיום היום, ועל כן מי שנטמא ביום האחרון קודם הקרבת הקורבנות סותר הכל, ובזה לא אמרינן מקצת היום ככולו.

מתוך כך כתבו התוספות בדף ט"ו:

"ויש לומר דשאני התם דאותו יום בין שתי נזירות וראוי להחשיבו תחילתו לנזירות ראשון וסופו לנזירות שני, משום דכיון דהביא קרבנותיו אם כן נגמר נזירתו, דין הוא שיתחיל נזירות השני מיד, מידי דהוה אמקבל נזירות בחצי היום דאותו יום עצמו עולה למנין נזירות, אבל הכא דיום לידה דהיינו ע"א עומד באמצע נזירות דידיה ובהתחלת נזירות דבריה ראוי להחשיבו כולו לנזירות דידיה אחר ימים שעברו".

לדעת התוספות, יש הבדל בין מקצת היום המסיים את הנזירות, מכוח הקרבת הקורבנות, ובין מקצת היום שבמקרה דנן, כאשר הנזירות הראשונה נכנסת ל'מצב המתנה' כדי שאפשר יהיה למנות את הנזירות השנייה – נזירות השלושים. אמור מעתה, כי מקצת היום אכן אינו מסוגל לסיים נזירות אלא אך ורק לאשר ולאפשר את הקרבת הקורבנות, ואם לא הוקרבו קורבנות – אין הכרח לומר כי הנזירות הסתיימה, וממילא לא ייתכן שיום אחד יעלה לכאן ולכאן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)