נזיר דף כא – חטאת שמתו בעליה

  • הרב ירון בן צבי

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בשאלה האם הפרת הבעל עוקרת את הנדר למפרע ולמעשה כאילו הנדר מעולם לא היה קיים, כפי שקורה בהתרת  נדר על ידי חכם או שהפרת הבעל היא רק מרגע ההפרה ואילך. מסקנת הסוגיה היא שהבעל עוקר את הנדר למפרע.

הדיון סביב בהמה של קורבן החטאת מעלה את השאלה מדוע אם הפרת הבעל הינה למפרע יש על הבהמה קדושת חטאת. כלומר, בעוד שבהתרת חכם היה בטל הקדש החטאת, במקרה של הפרת הנדר על ידי הבעל לא בטל ההקדש. למעשה הסבר זה של הגמרא יוצר את ההבחנה בין מעשה הבעל למעשה החכם במהות הפעולה; כלומר, כאשר החכם מתיר את הנדר זה נעשה מתוך בירור והבנה שהנדר הינו כולו טעות ולכן גם הקדש הבהמה הינו טעות. לעומת זאת הפרת הבעל היא לא בירור של העובדות אלא יכולת שיש בידי הבעל שאותה הוא קיבל מהתורה.

רבי ישעיה די טראני מבין את הסוגיה בדרך שונה, לשיטתו גם במקרה שהבעל היפר את הנדר הבמה אינה הקדש בדיוק כפי שבהתרת החכם. את דברי הגמרא הוא מסביר שמשום שדין זה דומה לדין חטאת שמתו בעליה, שהרי ראו אנשים שבהמה זו הוקדשה לקרבן חטאת אז על אף שמהתורה בטל ההקדש לא רצו חכמים שיטעו (משום שלא יודעים הם שהנזירות בטלה ובהתאמה גם הקדש הקרבן) אמרו שיניחו את הבמה עד שתמות בכדי שלא יבואו לידי טעות בדין של חטאת שמתו בעליה.