נזיר דף כב - בין התרת לנדרים להפרת נדרים

  • הרב אביהוד שורץ

אנו עומדים בערב ראש השנה, ביום בו נהגו כל ישראל לקיים התרת נדרים לקראת יום הדין. והנה, נזדמנה לפנינו בדפים כ"א-כ"ב סוגיה מעניינת, הנוגעת להתרת נדרים ולהפרתם.

צמד הפרקים האחרונים במסכת נדרים עסקו בהלכה שהאב והבעל רשאים להפר את נדרי הבית והאישה. הגמרא בנזיר בדף כ"א מעלה ספק עקרוני בהבנת הלכה זו בדבר הפרת הבעל:

"איבעיא להו: בעל מיעקר עקר, או דלמא מיגז גייז?".

הנפקא-מינה לשאלה זו היא לגבי מי שהתפיס עצמו בנדרה של האישה: אם הנדר נעקר מעיקרו, גם ההתפסה בטילה, ואילו אם הנדר נעקר מכאן ולהבא – ההתפסה עודנה בתוקף, אף שלאחר מכן הנדר הופר. למסקנת הגמרא בדף כ"ב ע"א, הבעל "מיגז גייז", דהיינו מבטל את הנדר מכאן ולהבא, אך אינו עוקר אותו למפרע.

שתי סוגיות נוספות בש"ס קובעות שבעניין זה קיים הבדל בין הפרת הבעל ובין התרת חכמים. הגמרא בכתובות (דף ע"ד) קובעת, שהחכם "עוקר את הנדר מעיקרו", ובפשטות משמע שהנדר נחשב כלא היה. כמו כן, הגמרא בנדרים (דף ע"ז) קובעת, שהבעל אינו יכול להתיר בלשון חכם, והחכם אינו יכול להתיר בלשון בעל. כלומר, הבעל נדרש לומר בפירוש "מופר", ואילו החכם נדרש לומר בפירוש "מותר". הרשב"א (בשו"ת המיוחס לרמב"ן, רע"א) מבהיר זאת:

"והענין: כמתיר הקשר, שחוזר הענין, כאלו לא היה. וכאדם שמצא חבל קשור והתירו. והרי הוא כאילו לא היה. וזהו שאמרו: שחכם עוקר הנדר מעיקרו ... מה שאין כן בלשון הפרה, שהוא כדבר שישנו, אלא שיש מעכב מלהשלימו ... ולפיכך אמרו שבעל אינו מתיר, אלא מיגז גייז".

והנה, התחבטו המפרשים בביאור פסק הרמב"ם בנידון. בהתאם לאמור במסקנת סוגייתנו, פסק הרמב"ם (נדרים, י"ג ט"ו) שאישה שנדרה נדר ואדם אחר התפיס עצמו בנדרה, ולאחר מכן הבעל הפר לה את הנדר – ההתפסה שרירה וקיימת. אכן, הגמרא הסיקה שהבעל מבטל את הנדר מכאן ולהבא, אך לא עוקר אותו מעיקרו. עם זאת, כאשר הרמב"ם נדרש להסביר את יסוד דין הפרת נדרים על ידי הבעל, הוא כתב:

"וכיצד מפר? אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו, בין בפניה בין לאחריה, אבל אם אמר לה אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו".

הרמב"ם קובע שהבעל מיפר את הנדר מעיקרו, ואף מבהיר שמעמדו של הבעל עדיף על מעמדו של החכם! התנסחות זו קרובה, כמובן, לגישת מיעקר עקר, ולא לגישת מיגז גייז.

הכסף משנה והלחם משנה דנו בהרחבה בעניין זה. תורף דבריהם, שאמנם הבעל עוקר רק מכאן ולהבא, אלא שכוונת הרמב"ם שמצד סמכותו – הוא עדיף על החכם. חכם מוצא פתח לנדר, דהיינו מגלה שהנדר היה בטעות מיסודו. אמנם, הדבר מוביל לעקירת הנדר מעיקרא, אך מצד כוחו וסמכותו של החכם, הרי שהיא די מצומצמת, שכן היא בגדר "גילוי מילתא" – הוא מברר שהנדר היה בטעות ובלא דעת שלימה, ועניין זה עצמו הוא המוביל להתרת הנדר. לעומת החכם, הבעל מתמודד חזיתית עם הנדר. הנדר מצד עצמו חל, ובלא פתח או חרטה מחליט הבעל מכוח סמכותו לעקור את הנדר. עקירה זו חלה מכאן ולהבא בלבד, אך מצד עוצמתה היא אכן חזקה יותר מזו של הבעל.

הגרי"ד סולוביצ'יק (שיעורים מסכת נדרים, דף ס"ט) הציע ביאור שונה לפסק הרמב"ם. לדבריו, הרמב"ם הבחין בין מעשה הנדר ובין השלכותיו וחלותו. לדעת הרמב"ם, החכם יכול להתיר את הנדר רק אם השלכותיו בעייתיות, דהיינו שהוא מתמודד עם ההשלכות. לעומתו, הבעל מתנגד לעצם העובדה שהאישה נודרת, דהיינו למעשה הנדר. ובכן, הפרת הבעל היא מכאן ולהבא, אך מצד אופיה ומהותה, היא נוגעת לעצם מעשה הנדר. התרת חכם היא למפרע, אך מושתתת כולה על השלכותיו הבעייתיות של הנדר. בלשונו של הגרי"ד:

"אך נלענ"ד שכוונת הרמב"ם היא אחרת. הרמב"ם יסכים לרא"ש והרמב"ן שחלות ההפרה מכאן ולהבא, אלא שלדעתו מעשה ההפרה צריך להיות הפרה במעשה הנדר ולא הפרה באיסורי הנדר ... אליבא דהרמב"ם ליכא הפרה אלא אם כן יקפיד הבעל קפידא גמורה על עצם מעשה הנדר שנדרה ... אולם לאמיתו של דבר גם אחר שהפקיד הבעל והפר בקפידא דמעיקרא, המשתייכת למעשה הנדר, חלות ההפרה היא רק מכאן ולהבא ואיסורי הנדר אינם בטלים למפרע ... לא כן הדבר בהתרת החכם ... שאין החכם מתיר את הנדר אלא אם כן יש בהתרה ענין למעשה מכאן ולהבא ... יסודה של התרת נדרים היא הוראה ופסק דין הנוגע למעשה עכשיו ולא למפרע"

זכינו איפוא לבירור ולהגדרה של תפקיד החכם בהתרת הנדר, וזאת מתוך השוואה להפרת הנדר על ידי הבעל.