נזיר דף כג - כוונה ומעשה

  • הרב אביהוד שורץ

אגב המשנה בדף כ"ג ע"א העוסקת באישה שלא ידעה שבעלה היפר את נזירותה, מרחיבה הגמרא בדברי אגדה, שעיקרם בשאלה מרכזית ומהותית בעולמנו הרוחני, והיא: שאלת היחס שבין כוונה ובין מעשה. באופן פשוט, המעשה הוא העיקר, שכן מצינו למשל שהתורה קבעה עונש על מעשים, ולא על מחשבות. גם  בעולם המצוות, המעשה הוא העיקר, וכדרך שמסביר ריש לקיש בסוגייתינו, מי שאכל את הפסח באכילה גסה מתוך תאוות בשר, ולא לשם שמיים – סוף סוף קיים את המצוה, ולא ניתן לכנותו רשע. על כך מוסיף ר' יהודה וקובע, שראוי לעסוק בתורה ובמצוות אף שלא לשמן, דהיינו מעשה בלא כוונה, שכן מתוך שלא לשמן יבוא לשמן.

אלא, שסוגייתינו מבקשת להעמיד כנגד מרכזיות המעשה, גם את המחשבה, וזאת משני היבטים. מצד אחד, עומד ר' עקיבא על החומרה הרבה בכך שאדם נתכוון לעבור עבירה, אף אם בפועל אירעה תקלה והוא ניצל מן החטא. מצד שני, הגמרא קובעת שבמקרים קיצוניים ייתכן ש"גדולה עבירה לשמה", דהיינו שכאשר הכוונה היא טובה, אפילו מעשה של עבירה עשוי להיות מוצדק!

הגמרא מסכמת וקובעת, שעבירה לשמה, שבה הכוונה ראויה אך המעשה שלילי, שווה בערכה למצוה שלא לשמה, שבה המעשה ראוי אך הכוונה שלילית. לאמור – בפועל אין הכרעה חד משמעית בכל הנוגע ליחסי הכוחות והחשיבות שבין הכוונה ובין המעשה.

כאמור, על כוונה רעה גרידא – יש צורך בתשובה ובכפרה, וכאשר ביאר זאת ר' עקיבא – בכה. מה פשר בכייה זו? על שום מה ולמה? הבכי במקומות רבים משקף את התחושה הפנימית, את ההרגשות הנסתרות בנפש פנימה. ובכן, גם ר' עקיבא בוכה, ממשום שהוא, המתבונן פנימה, יודע עד היכן הדברים מגיעים. רבים נוטים לראות במעשה את העיקר. אדם יכול לחשוב מחשבות שליליות ובעייתיות, אך הוא דן את עצמו לכף זכות בכך שלא עבר עבירה בפועל, ולא עשה מעשה. אך ר' עקיבא בוכה ומבקש לומר שהפנים והחוץ שווים, וחובה לייחס משקל גם לכוונה. לדידו, לוּ רק יכולנו להבין את משמעות הכוונה – או אז הכל נראה היה אחרת.

אנו עומדים בראשיתה של שנה חדשה, וניצבים כמידי שנה לפני אבינו מלכנו, אשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. בכל הנוגע לחובתנו לשוב בתשובה, נראה ברור כי עלינו להתאמץ הן בתיקון המעשים והן בתיקון הכוונות. ובכל זאת, אבקש לעמוד על ברכה אחת בתפילה, אשר לעניות דעתי הולמת את עמדת ר' עקיבא, והיא: ברכת זכרונות שבתפילת מוסף.

ברכת הזכרונות מסתיימת בכך שהקב"ה הוא "זוכר כל הנשכחות מעולם ואין שכחה לפני כסא כבודך". אך מהו תוכן זכרונות אלה? אם נעיין בנוסח הברכה, נמצא שיש בה שני עניינים שונים. הזכרון האחד עוסק במעשים: "אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך". התודעה ההיסטורית מרכזית ביותר בברכה זו, אך מדגישה דווקא את קורות ימי עולם, דהיינו את המעשים שמיום בריאת העולם ועד עתה.

הזכרון השני לא עוסק במעשים, אלא בכוונות: "כי זכר כל היצור לפניך בא ... מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש" – לא המעללים הם העיקר, אלא היצרים המניעים אותם. על כן קוראת הברכה "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". השכחה והמאמץ בעבודת ה' אינם "מדידים", ולא בהכרח באים לידי ביטוי במישור המעשי. יכול להיות אדם שמתאמץ הרבה מאוד, אך בפועל מעשיו לא נראים מרשימים; ויכול להיות אדם ששכח את הקב"ה, אך למראית עין מעשיו מתוקנים.

ובכן, הזכרון הא-לוהי מקיף לא רק את המעשים, אלא גם את הכוונות. זכר כל המעשים עוסק כאמור בתודעה ההיסטורית, אך כאשר אנו מניחים להיסטוריה שמבראשית, ומבקשים לעסוק בעצמנו, ובעמידתנו הנוכחית לפני ריבונו של עולם, עלינו לדעת כי ביום זה נידונים אנו לא רק על המעללים, אלא גם על הכוונות. זהו הזיכרון המיוחד של מי שאמר והיה העולם, אשר ממנו למד ר' עקיבא להביט אל פנימיות הדברים, אל המעשים ולא רק אל הכוונות.

יהי רצון שנזכה להפנים תובנה זו בראש השנה ובכל השנה, ומתוך כך לתקן ולזכך את כוונותינו, ותתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.