נזיר | דף כו | מעות סתומין
הגמרא בסוגייתנו עוסקת במעמדן של מעות שהופרשו לצורך קורבנות שונים, ודנה במצבים משתנים בהקשר זה: כשהמפריש לא ציין דבר או כשאמר בפירוש לצורך מה הוא מפריש, בעודו חי ולאחר מותו, טיבם של הקורבנות שלצורכם הופרש הכסף ועוד. בין השאר מביאה הגמרא (לעיל כה ע"א) את דברי רבי יוחנן וריש לקיש, שדנו בקביעה ש'מעות סתומים' שהופרשו לצורך קורבנות נזיר ייפלו לנדבה לאחר מותו. לדעת רבי יוחנן "הלכה היא בנזיר" שמעות סתומים של קורבנותיו ייפלו לנדבה, אף שדמי חטאת מעורבים בהם, ואילו לדעת ריש לקיש יש לימוד מן הפסוק – "לכל נדריהם ולכל נדבותם" – שמותר נדר יהיה לנדבה.
הגמרא בסוגייתנו מקשה על קביעתו של רבי יוחנן, שמדובר בהלכה מיוחדת בנזיר, מברייתא הקובעת דין דומה ביחס לכל חייבי קינים. הגמרא מתרצת שרבי יוחנן מבחין[1] בין "נזיר וחייבי קינין, דדמו ליה", ובין אדם שהיו עליו שני חיובים נפרדים, חטאת ועולה, ומעות סתומים שהפריש ילכו לים המלח לאחר מותו מחמת דמי החטאת המעורבים בהם.
אם כן, הגמרא מבחינה בין נזיר וחייבי קינים, שמעות סתומים שהפרישו ייפלו לנדבה, ובין מי שהיו עליו שני חיובים נפרדים, שמעותיו ילכו לים המלח. מה טיבה של הבחנה זו?
מן הפירוש המיוחס לרש"י נראה שמעותיהם של הנזיר ושל חייבי הקינים הן "סתומין מעליא", כלומר לא ייתכן שחלק מסוים מהן הופרש דווקא לצורך החטאת, אלא הכול תלוי ועומד אם לחטאת אם לעולה, ואילו בנוגע למי שהיה מחויב חטאת ועולה "איכא למימר שמא לשם חטאת בלבד הפרישתן". על פי פירוש זה ההבדל בין המקרים מבוסס על שאלה טכנית: האם ייתכן שיש כאן מעות שהמת ייחדן לחטאת, ויש להוליכן לים המלח, או שכל המעות עשויות עקרונית לשמש גם לעולה, ולכן ייפלו לנדבה.
לעומת זאת, התוספות הסבירו שיש הבדל מהותי בין המקרים:
"לא גמירי בה הילכתא דיפלו לנדבה אלא כשהחטאת והעולה באין בשביל דבר א', אבל היכא שהחטאת באה על החלב והעולה נדורה לא גמירי בה דיפלו לנדבה".
לדעת התוספות, ייחודם של קורבנות הנזיר והקינים הוא שהם משרתים מטרה אחת – סיום הנזירות (או טהרת המצורע, היולדת וכו'), אף שבפועל הם מתחלקים לקורבנות שונים. לכן אפשר (כפי שהסבירו התוספות בד"ה ולאפוקי) להשתמש בכל המעות שהופרשו לצורך אחד הקורבנות, ולהביא מעות אחרים לצורך הקורבן האחר, ולכן גם כשהמפריש מת אין הכרח לראות את הכסף כאילו דמי חטאת מעורבים בו, ואפשר לתיתו לנדבה.
קצרה היריעה מלעסוק בכל ההבטים של ההסברים השונים, אך נציין שהמחלוקת בין הראשונים מתבטאת בשני מוקדים:
המוקד הראשון הוא בשאלה מה יסודו של דין "ייפלו לנדבה". לדעת רש"י עיקרו באופן ההקדשה המיוחד של קורבן הנזיר ובכך שהמעות לא התייחדו לצורך מסוים, ואילו לדעת בעלי התוספות הוא קשור למעמדו המיוחד של קורבן הנזיר, וזהו המוקד השני של המחלוקת: מה מעמדם של קורבנות הנזיר? לדעת רש"י מדובר במעות המיועדים לשני צרכים שונים, אלא שהאדם לא קבע שיש בהן חלק המיועד לצורך החטאת, ולכן אפשר להקריב הכול עולה, ואילו לדעת התוספות המעות כולן מיועדות לצורך המטרה הסופית – סיום הנזירות, ולא לצורך קורבן מסוים המשרת מטרה זו. לפי התוספות אפשר שאין לראות את קורבנות הנזיר כקורבנות עולה או חטאת רגילים, אלא כקורבן מיוחד – 'קורבן נזיר' – המכיל, באופן חריג, שני בעלי חיים שאחד מהם קרב בדומה לחטאת והשני בדומה לעולה. העיקר בקורבן כזה הוא המטרה, ולא דרך הקרבתם של בעלי החיים המרכיבים אותו.
[1] הסברנו כאן על פי הבנה אחת בראשונים. רבנו תם הסביר שאכן יש מחלוקת בעניין זה, ולא רק הבחנה בין מקרים שונים, ואכמ"ל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)