נזיר | דף כ | נזירות בחוץ לארץ
המשנה בדף יט ע"ב מביאה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל ביחס למי שנדר נזירות בחוץ לארץ: לדעת בית שמאי כשיגיע לארץ עליו לשמור שלושים ימי נזירות בטהרה לפני שיביא את קורבנותיו, ואילו לדעת בית הלל עליו לשמור בטהרה את כל ימי הנזירות שנדר.
בהסבר המחלוקת מציעה הגמרא בסוגייתנו שהתנאים נחלקו בשאלת תוקפה של טומאת ארץ העמים, אך דוחה הבנה זו ומסיקה שהכול מודים שחוסר היכולת לנהוג נזירות בחוץ לארץ אינו אלא 'קנסא', אלא שנחלקו בנוגע להיקפו – בית הלל סוברים שחכמים קנסו את הנזיר שינהג שוב את כל נזירותו, ואילו בית שמאי סוברים שקנסו אותו בשלושים ימי נזירות בלבד.
ממהלך הגמרא נראה שיסוד הדיון הוא העובדה שחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים – בהווה-אמינא המחלוקת נעוצה בשאלה עד כמה טומאה זו חמורה, ולמסקנה היא נעוצה בהנחה שהטומאה אינה אלא קנס, אלא שנחלקו מה היקפו של הקנס שקנסו חכמים את מי שנזר בעודו במקום הטמא בטומאה מדרבנן. נראה שכך הבינו התוספות על אתר:
"דכ"ע משום אוירא גזרו, ולכך ניחא לב"ש דלא קניס אלא ל' יום, וב"ה סברי אף על גב דגלוי לכל דטומאה דרבנן הוא ואינה כשאר אהל קנסינן ליה בתחילת נזירות".
לפי הסבר זה, טומאת ארץ העמים קלה מטומאת מת גמורה, והתנאים נחלקו בשאלה אם מכיוון שמדובר בקנס בלבד יש להקל על הנזיר ולהצריכו רק שלושים ימי נזירות בארץ ישראל.
אולם, מדברי הרמב"ם (נזירות ב, כא) עולה הבנה שונה:
"אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל, ומי שנזר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נזיר בארץ ישראל כמנין הימים שנזר, לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו.
השגת הראב"ד: למה כופין אותו לעלות ולמנות, וכי יש שם טהרה, והלא כלנו טמאין טומאת מת ואין כאן הפרש בין א"י לח"ל, ואסור להזיר בכל מקום".
הגרי"ז בסוגייתנו דייק מלשון הרמב"ם שלא מדובר בדין הנובע מטומאת ארץ העמים, שהרי לפי זה קשה קושיית הראב"ד, שבזמן הזה בכל מקרה כולנו טמאי מתים, ומה אכפת לנו בטומאת ארץ העמים. לכן מסיק הגרי"ז שמדובר בדין עצמאי הקובע שאין נזירות אלא בארץ, ולכן הנזיר נקנס ונדרש לעלות לארץ:
"וא"כ מה דכופין הוא ע"כ מדין אחר הוא, דבאמת בדברי הר"מ היה נראה דטהור הוי, וכגון דהוי דר בעליה, שלא נטמא כי אם משום אוירא, מ"מ הדין שיעלה לארץ וזה משום קנס, ולא משום טומאת ארץ העמים... משמע שאיכא דין דנזירות אינה נוהגת בחו"ל, ולא רק מפני הטומאה וצ"ב".
הגרי"ז אינו מסביר את הסברה שמאחורי הדין, אך מסתבר שהדבר קשור למגמת ההתקדשות של הנזיר – כפי שהוא נדרש להקדיש את שערו לשמיים, להישמר מטומאה ולהימנע משתיית יין, כך קבעו חכמים שעליו לגור בארץ ישראל, ארץ הקודש.
הגרי"ז מוסיף ומביא ראיות נוספות להבנתו, ומציין נפקא מינות שונות להבנה זו: בקטע שהובא לעיל הוא מסיק שדבריו של הרמב"ם אמורים גם ביחס לנזיר שאינו נוגע בארץ העמים עצמה, כגון שהוא גר בעלייה, ולכן לא נטמא, ובהמשך דבריו הוא מציע שדין זה היה שייך עוד קודם שגזרו טומאה על ארץ העמים, ואולי אף ביחס לנזירים הנזכרים בתנ"ך, כגון אבשלום.[1]
נפקא מינה אפשרית נוספת בין ההבנות עשויה לעלות ביחס לקביעתו של הש"ך (יורה דעה רלט, כח) שהחובה לעלות לארץ ישראל אינה שייכת בנזיר שמשון, שהרי מותר לו להיטמא למתים. סברה זו מתאימה אם גם דבריו של הרמב"ם מבוססים על דין טומאת ארץ העמים, אך לסברת הגרי"ז יש מקום לחלוק על כך (עם זאת, אפשר שנזירות שמשון שונה מהותית מנזירות רגילה, ולכן היא אינה זקוקה לייחודה של ארץ ישראל, ואכמ"ל).
[1] המשך חכמה (במדבר ו, כא) הציע שלכן דרשו ישראל משמואל הנביא "מלך יהיה עלינו... ויצא לפנינו", שהרי שמואל עצמו היה נזיר, ולא יכול לצאת מארץ ישראל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)