נזיר דף לב - פותחין בתנאי נולד

  • הרב אברהם סתיו

נאמר במשנה (לב ע"ב):

כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב, אמר להם נחום המדי: אילו הייתם יודעין שבית המקדש חרב, הייתם נוזרים? אמרו לו: לא, והתירן נחום המדי; וכשבא הדבר אצל חכמים, אמרו: כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש - נזיר, ומשחרב בית המקדש - אינו נזיר.

הגמרא (שם) עומדת על כך שמדובר בפשטות במקרה קלאסי של סוגיית "פותחין בנולד". לדעת רבי אליעזר אפשרות לפתוח בנולד, ואדם יכול להפקיע את נדרו משום מאורע שהתרחש לאחר שנדר ואם היה יודע זאת לא היה נודר. ואילו לדעת חכמים יכול הפתח להתבסס רק על טעות במציאות שהתקיימה בשעת הנדר, ולא על מאורעות שנולדו לאחר מכן.

אך לאחר מכן מוסיפה הגמרא סיוג חשוב לדעת חכמים, הסבורים שאין פותחין בנולד:

ואמר רבא: אף על גב דאמור רבנן אין פותחין בנולד, אבל פותחין בתנאי נולד. היכי דמי? אמרי להון: אילו אתא איניש ואמר לכון דחרב בית המקדש, מי הוה נדריתון?

בהבנת דברי רבא יש שתי דרכים שונות מאד במפרשים. הרא"ש על אתר כתב:

אילו היו באין אנשים והיו נותנין לכם עצה שלא תדורו אולי יחרב ב"ה טרם כלות נזירותכם כלום הייתם נוזרים, ואמרו כן היינו נמלכים ושומעים לעצתם, פתח הוי אף על פי שעצתם תלויה בנולד. דדמי להא דאמר פרק ד' דנדרים 'אילו באו י' בני אדם ופייסוך שלא היית נודר כלום היית נודר' דהוי פתח הכא נמי כיון שתולה חרטתו בעצת אנשים פתח הוי.

הרא"ש מסביר שאנו שואלים את האדם האם במקרה שבו היו מנסים לשכנע אותו שבית המקדש עשוי להיחרב היה נמנע מלנדור. ההיגיון שבכך הוא שכאשר התשובה חיובית הדבר מורה שהנדר נעשה בחיפזון וללא מחשבה יסודית ותשומת לב, ולכן אפשר להתחרט עליו. לסברה זו, כפי שכותב הרא"ש, יש תקדים כבר בגמרא בנדרים ואין בה חידוש גדול.

מדברי ראשונים אחרים עולה פירוש שונה לחלוטין, אשר אף נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רכח, יג):

פותחין לומר: אלו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר ואומר שבאותה שעה חרב הבית, כלום היית נודר, וכן כל כיוצא בזה.

לפי פירוש זה החידוש בסוגיה הוא עצום. אמנם אי אפשר לפתוח בנולד, ולשאול "האם היית מתחרט לו ידעת שכך יקרה בעתיד", אך בכל מקרה כזה אפשר לנסח את השאלה אחרת: "האם היית מתחרט לו היו משקרים ואומרים לך שהדבר כבר קרה". והדבר קשה לכאורה: וכי מה בכך שהיה מתחרט? והרי לאמתו של דבר המאורע לא התרחש, וממילא לא הייתה לו כל סיבה להתחרט!

מהו ההיגיון בחידוש זה?

נראה שאפשר למצוא את התשובה בדברי המרדכי שנפסקו ברמ"א (יו"ד רכח, יג):

הא שאין פותחין בנולד, היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט, דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך. אבל אם מתחרט מעיקרו, אף על פי שעושה מכח הנולד, מיקרי חרטה ומתירין לו.

דברי הרמ"א פותחים פתח להבנה חדשה של עיקר דין "נולד". התפיסה הפשוטה של דין נולד היא שמכיוון שבשעת הנדר לא הייתה טעות, הנדר תקף. אך הרמ"א מחדש שאיסור הפתיחה בנולד הוא דווקא כאשר האדם אומר שהוא מתחרט על כך שהנדר תקף לאחר שנולד מה שנולד. ואילו כאשר הנולד גורם לו להתחרט מלכתחילה על כך שנדר, החרטה תקפה.

ממילא יש לומר שהוא הדין בענייננו. כאשר האדם מבקש להתיר את נדרו משום שאם היו אומרים לו בשעה שנדר שבית המקדש חרב הוא לא היה נודר, מוכח מדבריו שהוא מתחרט על עיקר הנדר, ולא רק משעה שנחרב המקדש, ומשום כך הנדר בטל.