דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף לב | פותחין בתנאי נולד

המשנה בסוגייתנו מספרת:

"כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב, אמר להם נחום המדי: אילו הייתם יודעין שבית המקדש חרב, הייתם נוזרים? אמרו לו: לא. והתירן נחום המדי, וכשבא הדבר אצל חכמים, אמרו: כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש – נזיר, ומשחרב בית המקדש – אינו נזיר".

הגמרא עומדת על כך שמדובר בפשטות במקרה קלסי של סוגיית "פותחין בנולד". לדעת רבי אליעזר אפשר לפתוח בנולד, ואדם יכול להפקיע את נדרו מחמת מאורע שהתרחש לאחר שנדר ואם היה יודע זאת לא היה נודר, ואילו לדעת חכמים יכול הפתח להתבסס רק על טעות במציאות שהתקיימה בשעת הנדר, ולא על מאורעות שנולדו לאחר מכן.

אך לאחר מכן מוסיפה הגמרא סייג חשוב לדעת חכמים, הסבורים שאין פותחין בנולד:

"ואמר רבא: אף על גב דאמור רבנן אין פותחין בנולד, אבל פותחין בתנאי נולד. היכי דמי? אמרי להון: אילו אתא איניש ואמר לכון דחרב בית המקדש, מי הוה נדריתון?".

בהבנת דברי רבא העלו המפרשים שתי דרכים. הרא"ש על אתר כתב:

"אילו היו באין אנשים והיו נותנין לכם עצה שלא תדורו אולי יחרב בית המקדש טרם כלות נזירותכם כלום הייתם נוזרים, ואמרו כן היינו נמלכים ושומעים לעצתם, פתח הוי, אף על פי שעצתם תלויה בנולד, דדמי להא דאמר פרק ד' דנדרים אילו באו י' בני אדם ופייסוך שלא היית נודר כלום היית נודר, דהוי פתח, הכא נמי כיון שתולה חרטתו בעצת אנשים פתח הוי".

הרא"ש מסביר שאפשר לשאול את הנודר אם היה נמנע מלנדור אם היו מנסים לשכנע אותו שבית המקדש עשוי להיחרב. ההיגיון בכך הוא שכאשר התשובה חיובית הדבר מורה שהנדר נעשה בחיפזון וללא מחשבה יסודית ותשומת לב, ולכן אפשר להתחרט עליו. לסברה זו, כפי שכותב הרא"ש, יש תקדים כבר בגמרא בנדרים, ואין בה חידוש גדול.

מדברי ראשונים אחרים עולה פירוש שונה לחלוטין, שאף נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רכח, יג):

"פותחין לומר אלו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר ואומר שבאותה שעה חרב הבית, כלום היית נודר, וכן כל כיוצא בזה".

לפי פירוש זה החידוש בסוגיה עצום: אומנם אי אפשר לפתוח בנולד ולשאול "האם היית מתחרט לו ידעת שכך יקרה בעתיד", אך בכל מקרה כזה אפשר לנסח את השאלה אחרת: "האם היית מתחרט לו היו משקרים ואומרים לך שהדבר כבר קרה". לכאורה הדבר קשה: וכי מה בכך שהיה מתחרט? הרי לאמיתו של דבר המאורע לא התרחש, וממילא לא הייתה לו כל סיבה להתחרט!

מהו ההיגיון בחידוש זה?

נראה שאפשר למצוא את התשובה בדברי המרדכי שנפסקו ברמ"א (שם):

"הא שאין פותחין בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט, דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך. אבל אם מתחרט מעיקרו, אף על פי שעושה מכח הנולד, מיקרי חרטה ומתירין לו".

דברי הרמ"א פותחים פתח להבנה חדשה של עיקר דין "נולד". התפיסה הפשוטה היא שמכיוון שבשעת הנדר לא הייתה טעות, הנדר תקף. אך הרמ"א מחדש שאיסור הפתיחה בנולד הוא דווקא כאשר האדם אומר שהוא מתחרט על כך שהנדר תקף לאחר שנולד מה שנולד, אך כאשר הנולד גורם לו להתחרט מלכתחילה על כך שנדר, החרטה תקפה.

ממילא יש לומר שהוא הדין בענייננו: כאשר האדם מבקש להתיר את נדרו משום שאם היו אומרים לו בשעה שנדר שבית המקדש חרב הוא לא היה נודר, מוכח מדבריו שהוא מתחרט על עיקר הנדר, ולא רק משעה שנחרב המקדש, ומשום כך הנדר בטל.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)