נזיר | דף לג | תוך כדי דיבור
במסגרת הדיון באדם שתלה את נזירותו בשני תנאים סותרים מובאת בסוגייתנו עמדתם של בית הלל, הסוברים שאדם יכול לחזור בו מנדרו ב'תוך כדי דיבור'. הגמרא במסכת נדרים (פז ע"א) קובעת שדין 'תוך כדי דיבור' תקף בכל התורה, חוץ מדיני מגדף, עובד עבודה זרה, מקדש ומגרש (ראה בבא בתרא קכט ע"ב). בעיון זה ננסה לעמוד על טיבו של הכלל ולדון בדינים החריגים בו.
לדעת הרמב"ן (נדרים שם) חכמים תיקנו דין זה כדי לאפשר לאדם לומר שלום לרבו כשזה עובר לפניו, בלי חשש שמא יבוא לידי הפסד מחמת כך. על פי הבנה זו, הקניין הוא פעולה יום יומית, ולכן ביחס אליו תיקנו חכמים את דין 'תוך כדי דיבור', ואילו ביחס לדברים חמורים כמו מגדף, עובד עבודה זרה, מקדש ומגרש, לא ראו חכמים לנכון לפטור את האדם מעונש או להקל בדיני קידושין וגירושין.
הר"ן (שם ד"ה והלכתא) תמה על הסבר זה, והסביר שתוך כדי דיבור הוא משך הזמן הנדרש לאדם כדי להגיע לידי החלטה שלמה, ולכן נתנו לו חכמים זמן זה כדי לחזור בו. על פי הסבר זה, החלטות משמעותיות במיוחד, כגון קידושין, הן פעולות שקדמה להן חשיבה משמעותית יותר מזו שלפני פעולות רגילות, ולכן אי אפשר לחזור מהן בתוך כדי דיבור. אומנם, על אף שכל אדם מקדיש מחשבה ברמה שונה לכל פעולה, רק פעולות בודדות יצאו מן ההיתר לחזור בתוך כדי דיבור. נוסף על כך, מדברי הר"ן ניתן להבין שבתוך כדי דיבור החלטתו של האדם עדיין לא נכנסה לתוקף, ואם כך, מדוע יש הבדל בין החלטות בתחומים שונים? הלוא לא הזמן שהושקע בחשיבה על הפעולה הוא המשמעותי, אלא הזמן שלאחריו נכנסה הפעולה לתוקף.
ייתכן שלדעת הר"ן, מעיקר הדין גם בתחומים היוצאים מן הכלל שייך דין 'תוך כדי דיבור', אלא שחכמים ראו צורך להחמיר בדינים אלו. אפשר שכך סבר השולחן ערוך, שבמקום אחד (אבן העזר לח, לד) פסק שבחזרה מקידושין בתוך כדי דיבור האישה מקודשת, ובמקום אחר (שם מט, ב) כתב רק שהיא "צריכה גט", ונראה שמדובר בחומרה שהחמירו חכמים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)