דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף לה | היתר מצטרף לאיסור

בהמשך לחידושו של רבי עקיבא במשנה לגבי נזיר ששרה את פיתו ביין ואכלו, שחייב אף אם אין ביין בפני עצמו שיעור חיוב, דנה סוגייתנו באריכות בדין היתר מצטרף לאיסור. המקור לדין זה הוא הפסוק בפרשת הנזיר (במדבר ו, ג):

"מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל".

לדעת חכמים פסוק זה מלמד את דין 'טעם כעיקר', הקובע שמאכל אסור שנתערב בהיתר אוסר אותו אם נתן בו טעם, ואילו לדעת רבי עקיבא דין 'טעם כעיקר' נלמד מפרשיית גיעולי נוכרים, והפסוק שלפנינו מלמד שאף ההיתר עצמו מצטרף לאיסור.

אם כן, הכול מודים שמאכל אסור אוסר את ההיתר בנתינת טעם, אך מדוע לא די בביטול ברוב? רש"י מסביר שהטעם מיוחד משום שהוא מגדיר את המאכל – "לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו". לעניין פת שקיבלה טעם יין כתב רש"י, על פי שיטתו של רבי עקיבא שהיתר מצטרף לאיסור, דברים קיצוניים יותר: "ואיתעביד ליה פת גופיה איסור".

מדברי רש"י עולה שאם טעם היין היה בלוע בפת כולה – גם חכמים היו מודים שחייבים על צירוף כזה, משום שהגדרת האוכל נקבעת לפי הטעם, והמחלוקת מתייחסת רק לפת שלא קיבלה את טעם היין. המשמעות היא שברגע שדבר מסוים קיבל טעם של איסור הוא עצמו הפך לאיסור, על כל המשתמע מכך.

אולם בעל המאור וראשונים נוספים חלקו על הסבר זה, ולשיטתם החידוש בדין טעם כעיקר הוא רק שאין ביטול ברוב – האיסור אינו מבוסס על כך שהחתיכה מוגדרת כאיסור אלא על כך שבתוכה יש גם כזית איסור, ולכן כדי להתחייב יש לאכול מן המאכל שיעור גדול שיש בתוכו כזית מהאיסור.

המחלוקת בין השיטות משפיעה על הבנת המושג 'היתר מצטרף לאיסור'. לפי רש"י אפשר להתחייב באכילת כזית גם בלי החידוש שהיתר מצטרף לאיסור, וחידוש זה נצרך רק למקרה שההיתר כלל לא הושפע מטעם האיסור – "ואינן מעורבין, אלא כל אחד ניכר". לפי בעל המאור, לעומת זאת, 'היתר מצטרף לאיסור' משמעו שההיתר הופך לאיסור, ולכן לוקים על כל כזית, כלומר מדובר בתערובת המגדירה את ההיתר כאיסור – מדובר בדין היסודי של טעם כעיקר, אלא שהחידוש הוא שההיתר הופך לאיסור.

לפי בעל המאור שני הדינים קשורים זה בזה, ולכן הוא מפרש שהגמרא במסכת חולין, הקובעת ש'טעם כעיקר', מסכימה ש'היתר מצטרף לאיסור'. לפי רש"י שני הדינים אינם תלויים זה בזה: דין 'היתר מצטרף לאיסור' מתייחס לאכילת כזית שחלקו היתר וחלקו איסור (ויש הפרדה ברורה ביניהם) בבת אחת,[1] ואילו דין 'טעם כעיקר' מתייחס לאכילת כזית תערובת שיש בה רק טעם איסור ולא ממשו. לפי זה, דין 'היתר מצטרף לאיסור' אינו מבוסס על דין 'טעם כעיקר', משום שההיתר לא קיבל טעם מן האיסור, ודין 'טעם כעיקר' אינו זקוק לדין 'היתר מצטרף לאיסור' משום שלא מדובר בממשו של האיסור אלא בטעמו בלבד.

 

[1] ראו רש"י פסחים מד ע"ב (ד"ה מפת) בנוגע לאכילת פת שנבלע בה מקצת איסור, שאף שהאיסור וההיתר נראים כדבר אחד הם נחשבים נפרדים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)