נזיר דף לה – היתר מצטרף לאיסור

  • הרב ירון בן צבי

סוגייתנו דנה באריכות בדין היתר מצטרף לאיסור; זאת בהמשך לחידושו של רבי עקיבא במשנה לגבי נזיר ששרה את פיתו ביין1 ואכלו. המקור ממנו למדים כי באיסורי נזיר מצטרף ההיתר לאיסור להשלמת שיעור כזית הוא הפסוק בפרשת הנזיר (במדבר ו, ג):

"מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל";

מלימוד זה משמע שהנזיר מתחייב במלקות במידה ואכל פת שרויה ביין2.

גדרי חיוב על איסור אכילה נמדדים על ידי הגדרת הטעם. בין ההגדרות הקיימות ישנם שני דינים הדומים במאפייניהם: דין 'טעם כעיקר' ודין 'משרת'. נבהירם בקצרה:

 "טעם כעיקר", הנו מצב בו כאשר מאכל אחד נותן טעם במאכל אחר. בדרך כלל במונח 'טעם' אנו מתכוונים לכך כפשוטו - שאפשר להרגיש את טעמו של מאכל על ידי חוש הטעם. אך המושג טעם מבטא גם תהליך מסוים של מעבר ממאכל א' למאכל ב'. טעם הוא מרכיב מסוים במאכל שאין בו ממשות, וכאשר כל מה שעבר הוא רק המרכיב הזה ולא שום ממשות הדבר מכונה טעם.

"משרת" הנו דם המתייחס רק אל הטעם של המאכל. השריית ענבים במים מעבירה טעם מהענבים למים וזאת מבלי שחל במים שינוי נראה לעין; ניתן לומר כי "משרת" הינה דרגה נמוכה בהגדרת טעם.

מהפסוק 'משרת' למדים חכמים את דין טעם כעיקר ואילו רבי עקיבא למד מפסוק זה את דין 'היתר מצטרף לאיסור'. בעוד שחכמים חולקים על דין 'היתר מצטרף לאיסור', רבי עקיבא מסכים לדין 'טעם כעיקר אלא שהוא למד דין זה מגיעולי נכרים.

הדיון העקרוני בשאלת הטעם הוא דין ביטול ברוב. כלומר, הטעם היה אמור להתבטל ברוב אלא שבשונה מההגדרה בדרך כלל יש חידוש של דין אשר המונע את הביטול. רש"י מבאר שטעם הוא מה שמגדיר את המאכל, לכן כאשר למאכל יש טעם מסוים כפי הטעם תהיה ההתייחסות אל כל החתיכה וכפי שכותב רש"י:

"לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו";

לעניין פת שקיבלה טעם יין כתב רש"י באופן מפורט:

"ואיתעביד ליה פת גופיה איסור"

בדברים אלה רש"י מתייחס לשיטתו של רבי עקיבא לגבי דין 'היתר מצטרף לאיסור'.

מדברי רש"י עולה כי במקרה בו טעם היין היה בלוע בפת כולה  גם חכמים היו מודים שחייב על צירוף כזה משום שאחר הטעם נקבעת הגדרת המאכל ומה שנחלקו התנאים זה רק כאשר הפת טבולה ביין אך לא קיבלה את הטעם שלו. המשמעות היא שברגע שדבר מסויים קיבל טעם של איסור הוא עצמו הפך לאיסור על כל המשתמע מכך.

רבי זרחיה הלוי וראשונים רבים חולקים על הסבר זה ולשיטתם החידוש בדין טעם כעיקר הוא רק שאין ביטול ברוב - האיסור הוא לא בגלל שהחתיכה מוגדרת כאיסור, אלא בגלל שבתוכה יש גם כזית של איסור ולכן בכדי להתחייב צריך לאכול בשיעור כזה שיש בתוכו כזית מהאיסור.

המחלוקת בין השיטות משליכה על המושג 'היתר מצטרף לאיסור'. לפי רש"י אפשר להתחייב באכילת כזית גם בלי לחדש את הדין של היתר מצטרף לאיסור, החידוש של רבי עקיבא נדרש רק למקרה שדבר ההיתר כלל לא הושפע מהטעם של האיסור: "ואינן מעורבין אלא כל אחד ניכר". לפי רבי זרחיה הלוי 'היתר מצטרף לאיסור' משמעו שההיתר הופך להיות איסור, ולכן לוקים על כל כזית. כלומר, לשיטת רבי זרחיה הלוי מדובר על תערובת, והיא זו המגדירה את ההיתר כאיסור – למעשה מדובר בדין של טעם כעיקר, אלא שהחידוש הוא שההיתר הופך לאיסור (בשונה מדין 'טעם כעיקר').

לפי רבי זרחיה הלוי שני הדינים קשורים אחד בשני - ולכן הוא מפרש את דברי הגמרא במסכת חולין שאומרת 'טעם כעיקר' כמסכימה עם הקביעה ש'היתר מצטרף לאיסור'.

לפי רש"י שני הדינים אינם תלויים האחד בשני; כלומר: הגדרת 'היתר מצטרף לאיסור' היא אכילה של כזית שמורכבת חלקה מהיתר וחלקה מאיסור (כאשר ישנה הפרדה ברורה ביניהם) בבת אחת3. הגדרת 'טעם כעיקר', לעומת זאת, היא כאשר יש אכיל של כזית תערובת בה יש רק טעם של האיסור (משרת) ולא ממשו של האיסור.

דהיינו, במקרים של 'היתר מצטרף לאיסור' לא משתמשים בדין 'טעם כעיקר' משום שההיתר לא קיבל טעם מן האיסור. במקביל, במקרים של 'טעם כעיקר' לא משתמשים בדין 'היתר מצטרף לאיסור' משום שלא מדובר בתערובת של ממשו של האיסור אלא רק בטעם של האיסור.

 

___________

[1] כשאין ביין בפני עצמו שיעור שהנזיר מתחייב בו, שאם לא כן לא היה צריך פסוק מיוחד ללמד זאת שעל היין לבדו מתחייב במלקות.

2 כפי שנאמר בהערה לעיל.

3 לגבי אכילת פת שנבלע בה מקצת איסור, למרות שהאיסור וההיתר נראים כדבר אחד מכל מקום הם נחשבים לנפרדים (רש"י פסחים דף מד עמוד ב ד"ה מפת ומיין).