דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף לז | היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר | 2

את העיון הקודם סיימנו בדבריו של רש"י על טעם כעיקר. רש"י פירש שהטעם הוא נשמת התערובת, ועל כן מי שאכל היתר שיש בו טעם איסור – חייב. מתפיסתו של רש"י עולה שבעת אכילת התערובת אין מתחייבים דווקא באכילת האיסור ממש, אלא די בכך שאוכלים מטעמו.

בעל המאור (פסחים יג ע"ב בדפי הרי"ף) חלק על רש"י (הרמב"ן במלחמות שם חלק עליו, אך בעיקרי נקודות המחלוקת עם רש"י דעתו כדעת בעל המאור) וקבע:

"שאין טעם כעיקר אמור אלא על דבר שיש בו כשיעור כזית מן האיסור והוא נמחה בו וניכר בו טעמו והוא אוכל ממנו בכדי אכילת פרס שיעור כזית מן האיסור שנמחה בו, זהו טעם כעיקר שאסור בכל התורה כולה".

לדעת בעל המאור, הקביעה 'טעם כעיקר' פירושה שחייבים במלקות אף על אכילת כזית מן האיסור בלבד. לכאורה ניתן היה להקשות מה חידוש יש בכך, שהרי ברור שאדם מתחייב אם אכל בפועל כזית מן האיסור בפרק הזמן המוקצב למעשה אכילה ("כדי אכילת פרס"). תשובתו של בעל המאור ברורה: כפי שהסברנו בעיון הקודם, עסקינן בתערובת שבה הרוב הוא היתר. החידוש בדין טעם כעיקר, על פי בעל המאור, הוא שמכיוון שהאיסור נמצא ונוכח, הוא אינו בטל ברוב. עם זאת, הוא מבהיר, אין שום אפשרות שההיתר יהפוך את זהותו ויתקבע כאיסור, ועל כן בפועל יש צורך באכילת איסור בפרק הזמן המוקצב, ודי לנו בכך שחידשנו שהאיסור אינו בטל ברוב.

לאור תפיסתו משייך בעל המאור את המושג "היתר מצטרף לאיסור" לדעת רש"י בטעם כעיקר. כלומר, על פי בעל המאור בתחומים שבהם חידשה תורה שהיתר מצטרף לאיסור ניתן לומר שמכיוון שיש טעם, ההיתר עצמו הופך להיות איסור, ואין צורך באכילת כזית איסור בפרק הזמן הקצוב. חידוש זה, כפי שאמרנו בדין 'היתר מצטרף לאיסור', הוא חידוש נקודתי השייך בתחומים בודדים בלבד.

תפיסתו המחודשת של רש"י, שלפיה כאשר מתקיים דין 'היתר מצטרף לאיסור' מתחייבים גם על אכילה של שני דברים מנותקים, שכלל לא נתנו טעם זה בזה, כלל אינו עולה לדיון בדבריו של בעל המאור.

כאמור, בדעת רש"י הצענו לבאר שדין טעם כעיקר קובע שהטעם הוא נשמת התערובת, והוא המגדיר את אופייה וזהותה. נראה כי בעל המאור מסתייג מתפיסה זו ותופס את דין 'טעם כעיקר' כהלכה שמשמעה הוא שבמקרה המדובר אין ביטול ברוב. הטעם, לדעתו, הוא גורם בעל חשיבות ומשמעות, ומכיוון שהוא מורגש בפועל, האיסור אינו בטל. אך עדיין, מכאן ועד ל'השתלטות' של ההיתר על האיסור עוד ארוכה הדרך.

תוצאה נוספת של המחלוקת בין רש"י לבעל המאור נוגעת לרמת דין טעם כעיקר. בעל המאור מדגיש שדין טעם כעיקר הוא דין דאורייתא, ואילו רש"י (פסחים שם וחולין צח ע"ב) טוען שנחלקו תנאים ואמוראים בשאלה אם טעם כעיקר דאורייתא, ולהלכה טעם כעיקר הוא מדרבנן (לפחות כאשר מדובר ב"טעמו ולא ממשו", דהיינו טעם בלבד בלא ממשות איסור בתערובת).

לאור המחלוקת שהצגנו הדבר מובן. רש"י רואה בדין טעם כעיקר חידוש עצום המאפשר לטעם 'להשתלט' על התערובת כולה, וחידוש כזה נאמר בתחומים מסוימים מכוח גזרת הכתוב, אך הרחבתו להלכה כללית היא מדרבנן בלבד. לעומתו, בעל המאור פשוט מתאר מציאות: האיסור אינו בטל ברוב, שכן טעמו מורגש. כפי שהזכרנו בתחילת העיון הקודם, תנאי בסיסי ליצירת תערובת הוא שהאיסור וההיתר אכן יהיו מעורבים זה בזה. כאשר טעם האיסור מורגש היטב, ניתן לומר שאין תערובת כלל, והאיסור שריר וקיים לנגד עינינו. אם כך, ברור שהוא אינו בטל ברוב מדאורייתא, ולשם כך אין צורך בילפותא או בגזרת הכתוב מיוחדת.

אדגיש שוב שבצמד עיונים זה נגענו בטיפה אחת מן הים הגדול של סוגיית טעם כעיקר, ולא התייחסנו כלל לשיטתו הייחודית של הרמב"ם (מאכלות אסורות טו, א) ולדברי הגר"ח מבריסק שם. על כך בע"ה בהזדמנות אחרת, ועוד חזון למועד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)