נזיר דף לז - היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר [ב']

  • הרב אביהוד שורץ

את העיון הקודם סיימנו בדבריו של רש"י אודות טעם כעיקר. רש"י פירש, שהטעם הוא נשמת התערובת, ועל כן מי שאכל היתר שיש בו טעם איסור – חייב, והטעם הוא העיקר. הנפקא-מינה העולה מתפיסתו של רש"י היא, שבעת אכילת התערובת אין מתחייבים דווקא באכילת האיסור ממש, אלא די בכך שאוכלים מטעמו.

בעל המאור (פסחים, יג ע"ב בדפי הרי"ף; הרמב"ן במלחמות שם חלק על המאור, אך בעיקרי נקודות המחלוקת עם רש"י, דעת הרמב"ן כדעת המאור) חלק על רש"י, וקבע:

"שאין טעם כעיקר אמור אלא על דבר שיש בו כשיעור כזית מן האיסור והוא נמחה בו וניכר בו טעמו והוא אוכל ממנו בכדי אכילת פרס שיעור כזית מן האיסור שנמחה בו זהו טעם כעיקר שאסור בכל התורה כולה".

לדעת בעל המאור, הקביעה ש'טעם כעיקר' פירושה שחייבים במלקות אף על אכילת כזית מן האיסור בלבד. לכאורה, ניתן היה להקשות: מה חידוש יש בכך, הרי אם בפועל אכל אדם כזית מן האיסור בפרק הזמן המוקצב למעשה אכילה ("כדי אכילת פרס"), ברור שהוא חייב על כך! תשובתו של בעל המאור ברורה: כפי שהסברנו בעיון הקודם, המקרה בו עסקינן הוא של תערובת בה הרוב הוא היתר. החידוש בדין טעם כעיקר, על פי בעל המאור, הוא, שהיות והאיסור 'נמצא ונוכח', הוא אינו בטל ברוב. עם זאת, הוא מבהיר, אין שום אפשרות שההיתר יהפוך את זהותו ויתקבע כאיסור, ועל כן בפועל יש צורך באכילת איסור בפרק הזמן המוקצב, ודי לנו בכך שחידשנו שהאיסור אינו בטל ברוב.

לאור תפיסתו, משייך בעל המאור את המושג "היתר מצטרף לאיסור" לדעת רש"י בטעם כעיקר. כלומר, על פי בעל המאור באותם תחומים שבהם חידשה תורה שהיתר מצטרף לאיסור, ניתן לומר שהיות וישנו טעם, ההיתר עצמו הופך להיות איסור, ואין צורך באכילת כזית איסור בפרק הזמן הקצוב. חידוש זה, כפי שאמרנו בדין 'היתר מצטרף לאיסור' הנו חידוש נקודתי והוא שייך לתחומים בודדים בלבד.

תפיסתו המחודשת של רש"י, שלפיה כאשר מתקיים דין 'היתר מצטרף לאיסור' מתחייבים גם על אכילה של שני דברים מנותקים שכלל לא נתנו טעם זה בזה, כלל לא עולה לדיון בדבריו של בעל המאור.

כאמור, בדעתו של רש"י הצענו לבאר שדין טעם כעיקר קובע שהטעם הוא נשמת התערובת, והוא המגדיר את אופייה וזהותה. נראה כי בעל המאור מסתייג  מתפיסה זו, והוא תופס את דין 'טעם כעיקר' כהלכה אשר משמעה הוא שבמקרה המדובר לא מתקיים ביטול ברוב. הטעם, לדעתו, הוא גורם בעל חשיבות ומשמעות, והיות שהוא מורגש בפועל, האיסור אינו בטל. אך עדיין, מכאן ועד ל"השתלטות" של ההיתר על האיסור – הדרך עוד ארוכה.

השלכה נוספת למחלוקת בין רש"י ובעל המאור נוגעת לרמת דין טעם כעיקר. בעל המאור בדבריו שם מדגיש, שדין טעם כעיקר הוא דין דאורייתא. לעומתו, רש"י בפסחים שם (וכן בחולין דף צ"ח) טוען שנחלקו תנאים ואמוראים בשאלה האם טעם כעיקר דאורייתא, ולהלכה טעם כעיקר (לפחות כאשר מדובר על "טעמו ולא ממשו", דהיינו על טעם בלבד בלא ממשות של איסור בתערובת) הוא מדרבנן.

לאור המחלוקת שהצגנו, הדבר מובן. רש"י רואה בדין טעם כעיקר חידוש עצום, המאפשר לטעם "להשתלט" על התערובת כולה. חידוש כזה נאמר בתחומים מסויימים מכוח גזירת הכתוב, אך הרחבתו להלכה כללית היא מדרבנן בלבד.

לעומת רש"י, בעל המאור פשוט מתאר מציאות. לשיטתו, האיסור אינו בטל ברוב, שכן טעמו מורגש. כפי שכבר הזכרנו בתחילת העיון הקודם, תנאי בסיסי ליצירת תערובת הוא שהאיסור וההיתר אכן יהיו מעורבבים זה בזה! כאשר טעם האיסור מורגש היטב, ניתן לומר שאין תערובת כלל, והאיסור שריר וקיים לנגד עינינו. אם כך, ברור שהוא אינו בטל ברוב מדאורייתא, ולשם כך אין צורך בילפותא או בגזירת הכתוב מיוחדת.

אדגיש שוב, שבצמד עיונים זה נגענו בטיפה אחת מן הים הגדול של סוגיית טעם כעיקר, ולא התייחסנו כלל לשיטת הרמב"ם הייחודית (מאכלות אסורות, ט"ו א') ולדברי הגר"ח מבריסק שם. על כך בעז"ה בהזדמנות אחרת, ועוד חזון למועד.