נזיר | דף לח | שיעור איסור גפן ויין לנזיר

המשנה הפותחת את פרקנו דנה בשיעור המחייב באיסור אכילת ענבים ושתיית יין של נזיר:

"ואין חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. משנה ראשונה אומרת: עד שישתה רביעית יין, רבי עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית – חייב".

מוקד דבריו של רבי עקיבא הוא דין "צירוף", שנידון בדפים הקודמים, אך מדבריו עולה גם שהשיעור המחייב בשתיית יין הוא כזית, בניגוד לדעת 'משנה ראשונה', שחייבה רק על שתיית רביעית יין. בביאור המחלוקת נאמר בגמרא בסוגייתנו:

"תנא קמא לא מדמי להון לכל איסורי נזיר לשתיה, ורבי עקיבא – כיון דכתיב 'וענבים לחים ויבשים לא יאכל', מה אכילה כזית, אף כל איסורין כזית".

דעת רבי עקיבא ברורה: לדעתו כל האיסורים (ענבים, חרצנים, יין) שיעורם בכזית. אולם בדעת תנא קמא הציעו הראשונים שתי אפשרויות: לדעת רבנו תם, תנא קמא סבור שאיסורי אכילה הם בכזית ואיסורי שתייה הם ברביעית, וכן עולה גם מסוגיית הירושלמי, ואילו לדעת שאר הראשונים (התוספות, הרא"ש) תנא קמא סבור שכל האיסורים (כולל ענבים וחרצנים) שיעורם ברביעית.

לסיכום: קיימות למעשה שלוש שיטות בעניין השיעור המחייב:

א. כזית (רבי עקיבא).

ב. רביעית (תנא קמא לפי רוב הראשונים).

ג. אוכלים ברביעית ומשקים בכזית (תנא קמא לפי רבנו תם והירושלמי).

ננסה לבאר בכמה מילים את ההיגיון והטעם שמאחורי שיטות אלו. השיטה הפשוטה ביותר היא השיטה השלישית, המבחינה בין אכילה לשתייה. הבחנה זו קיימת בכל איסורי התורה, ובפשטות נראה שהיא נובעת מן ההבדל שבין מעשה האכילה למעשה השתייה: מעשה אכילה נחשב מעשה חשוב ומשמעותי כאשר הוא נעשה בכזית, ואילו מעשה שתייה מקבל משמעות רק בשיעור רביעית.

אך דעת רבי עקיבא, שכל האיסורים בכזית, נראית תמוהה לכאורה. היה מקום לנסות להסביר דעה זו לאור עיקרון כללי שנקבע בבית בריסק (עי' למשל ברשימות שיעורי הגרי"ד שבועות כב ע"ב), ולפיו דין רביעית נאמר רק כאשר האיסור חל על החפצא של המשקה כמשקה, ואילו כאשר האיסור חל על האוכל כאוכל, וחיוב השותה הוא רק מדין "שתייה כאכילה", שיעור החיוב בכזית. לפי עיקרון זה צריך לומר גם כאן שלדעת רבי עקיבא האיסור העקרוני הוא איסור אכילת ענבים, וחיוב השותה הוא רק משום ששתייה נחשבת כאכילה. אולם קשה לומר כן מסברה באיסורי נזיר, שבהם נראה בפשטות שעיקר האיסור הוא דווקא שתיית היין. סברה אחרת הציע הרב נעם ורשנר, בספרו 'ראשית הנזר', ולפיה דווקא משום שעיקר האיסור הוא על היין, לא ייתכן שהשיעור המחייב ביין יהיה גדול יותר (וממילא קל יותר) מן השיעור המחייב באיסורים הנלווים.

השיטה המפתיעה ביותר בסוגיה היא השיטה השנייה, שלפיה גם שיעור האכילה ברביעית, משום ששיעור אינו נמצא באיסורי אכילה אחרים בתורה. בביאור הדבר כתב הגרי"ז (בסוגייתנו) שיש שני סוגים של שיעורים בתורה: א. שיעור במעשה האכילה או השתייה. ב. שיעור בחפצא של האיסור. ברוב איסורי התורה השיעור מתייחס למעשה, וממילא יש לחלק בין מעשה אכילה למעשה שתייה, אך אצל נזיר (וכן באיסור כניסת שתויי יין למקדש) המוקד איננו במעשה השתייה אלא בחפץ של האיסור – בכמות היין שיש בה כדי לשכר. משום כך נקבע שיעור אחיד של כמות יין האסורה בצריכה, ואין זה משנה באיזה אופן היא נכנסת לגופו של הנזיר.