נזיר | דף מח | טומאת כוהן למת מצווה
הגמרא בסוגייתנו עוסקת באנשים שונים שאסור להם להיטמא למת, ולחלקם, כגון כוהן גדול ונזיר, אף אסור להיטמא לקרוביהם, ולמרות זאת מותר להם להיטמא למת מצווה – מת שאין אחרים שיקברוהו. טיבה של החרגת מת מצווה מאיסור הטומאה שנוי במחלוקת בין הראשונים במסכת ברכות, סביב סוגיית "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה".
רש"י (ברכות כ ע"א ד"ה שב) הסביר:
"טומאת גופיה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה... לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה, דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב, כשם שלא נכתב על הקרובים".
על פי הבנה זו, התורה החריגה מלכתחילה את הטומאה למת מצווה מאיסור הטומאה של הכוהנים.
ואולם בעלי התוספות שם חלקו על רש"י, ולדעתם איסורי הטומאה של נזיר וכוהן חמורים פחות מאיסורים אחרים בתורה, ולכן כבוד הבריות גובר עליהם ודוחה אותם, אך טומאה למת מצווה לא הוחרגה מן האיסור המקורי.[1]
בשו"ת אחיעזר (ג, סה) הקשה השואל על דברי רש"י מסוגייתנו, שבה נאמר שרבי עקיבא נדרש לייתור בפסוק המלמד שגם כוהן גדול שהוא נזיר נטמא למת מצווה: הלוא על פי רש"י, איסורי הכוהן הגדול והנזיר כלל לא נאמרו ביחס למת מצווה, ואם כן, מה הרבותא בכך שאדם מסוים הוא גם כוהן גדול וגם נזיר? לא מצד נזירותו אפשר לאסור, ולא מצד כהונתו!
ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי מרחיב לדון בקושיה זו, ובין השאר הוא מציע שאכן בשאלה זו נחלקו התנאים בסוגייתנו: לדעת רבי עקיבא המצווה לקבור את המת רק דוחה את איסור הטומאה, ואילו לדעת רבי ישמעאל, שאינו נזקק לפסוק מיוחד ביחס לכוהן גדול נזיר, איסורי הטומאה לא התייחסו מלכתחילה למת מצווה.
אולם ר' חיים עוזר דוחה הבנה זו (שאינה מתאימה לפירוש המיוחס לרש"י בסוגייתנו) ומציע הבנה אחרת, שלפיה יש להבחין בין הלאו "לנפש לא ייטמא" לעשה "קדושים יהיו לאלוהיהם": כוהן גדול או נזיר שנטמא למת מצווה אכן לא עבר כלל על איסור הלאו, אך מכל מקום קדושתו נפגעה והוא ביטל את מצוות העשה "קדושים יהיו". מת מצווה הוחרג מן הלאו, ואילו את מצוות העשה הוא דוחה, אך לא נאמרה בה החרגה של מת מצווה מלכתחילה.
אפשר שיש להרחיב את הדברים ולהבחין בין שני רבדים במצווה: מצד אחד עומד הציווי הספציפי על איסור הטומאה, ומצד שני עומדת מטרתו של הציווי – "קדושים יהיו לאלוהיכם". הכוהן או הנזיר הנטמאים למת מצווה כלל לא עברו על הלאו, אך מכל מקום יש בכך פגיעה במטרתו של הציווי – שיהיו קדושים ורחוקים מטומאה. על פי זה אפשר לחזור ולומר שמטרת הציווי עשויה גם לעצב את גדריו, וכוהן גדול שהוא גם נזיר ייכלל גם באיסור הלאו – סוף סוף הפגיעה במטרת הציווי קיימת, והיא חמורה יותר כשמצטרפות באדם אחד שתי קדושות, ואפשר שלגבי מקרה כזה לא נאמרה ההחרגה מן הלאו. לכן נצרך רבי עקיבא ללמוד מן הפסוק שגם במקרה כזה אין כל איסור להיטמא למת מצווה.
[1] יש בכך דמיון מסוים, אך לא הכרחי, למחלוקת המוכרת על 'הותרה' או 'דחויה' באיסורי שבת ובאיסורים אחרים הנדחים במקרים מסוימים, ואכמ"ל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)