נזיר דף נא - קבורת המת בארון

  • הרב אביהוד שורץ

הגמרא בדף נ"א מוסיפה לעסוק בבשר המת שהרקיב, ובשאלה האם ובאילו תנאים יש בו טומאת מת. את עיוננו נקדיש לשאלה צדדית, יחסית, אשר אף היא, כמו זו שעסקנו בה אתמול, נוגעת לקבורת הנופלים הי"ד.

לעניין טומאת הרקב, מבחינה הגמרא בדף נ"א בין מת שנקבר בארון של שיש ובין מת שנקבר בארון של עץ. בארון של עץ, החומר מרקיב יחד עם בשר המת, ובתערובת שכזאת לא נאמרה למשה מסיני ההלכה של טומאת רקב.

האמנם נקברו מתים בארונות של שיש או של עץ? כבר בתורה נאמר על יוסף הצדיק ש"הושם בארון במצרים". בדברי חז"ל הביטוי "להביא ארון למת" הינו ביטוי שכיח, ומשמע ממנו כי אמנם נוהגים היו לקבור בארון. גם בסוגייתינו, מתייחסת הגמרא לקבורה בארון כדרך קבורה פשוטה, אלא שהיא מבחינה בין ארונות מסוגים שונים.

ראשונים ואחרונים דנו בשאלה זו של קבורה בארון. הרמב"ם (הלכות אבל, פרק ד') מתאר את "מנהג ישראל במתים ובקבורה" ובתוך דבריו כותב "ויש להן לקבור בארון של עץ". הרדב"ז על אתר מציע להסביר את דברי הרמב"ם לאור ההערה המציאותית שבסוגייתינו:

"ויש להם לקבור בארון של עץ וכו'. דסלקא דעתך אמינא בעינן בעפר ממש, קא משמע לן הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר".

לדעת הרדב"ז, הקבורה בארון של עץ נובעת מן הרצון להחזיר את הבשר והעץ גם יחד אל העפר.

הרדב"ז רומז לכך שיש מעלה מיוחדת בקבורה בעפר. מקור הדברים בירושלמי במסכת כלאים (פרק ט' הלכה א') שם מסופר שרבי יהודה הנשיא ציווה על בניו שיקברוהו בארון הנקוב לארץ. גם משם מוכח שהקבורה התבצעה בארון, אלא שהארון נדרש להיות נקוב אל הארץ, כדי שהבשר ישוב אל העפר.

לאור אותה הנהגה של רבי יהודה הנשיא, קבע הרמב"ן בספרו "תורת האדם" כי לכתחילה ראוי יותר לקבור ישירות בארץ, בלא ארון כלל. בעקבותיו פסק גם השולחן ערוך (יורה דעה, שס"ב א'):

"ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש".

בארץ ישראל התקבל מנהג זה של השולחן ערוך, ובצירוף טעמים שבתורת הנסתר, המהווים באופן קבוע שיקול מרכזי בהלכות אבלות, נקבעה ההלכה כי אין קוברים בארון כלל. עד כדי כך הקפידו על הלכה זו, שהרב צבי פסח פרנק, רבה הראשי של ירושלים, הורה (בשו"ת הר צבי, יורה דעה רס"ט) שאפילו מתים שהעלו את עצמותיהם בארון מחו"ל – יוצאו מן הארון, וייקברו בקרקע ממש. כך כתב גם בשו"ת מנחת יצחק (ה' צ"א), ובדגש על האמור בסוגייתינו:

"והנה הגם שמצינו בש"ס ובשולחן ערוך שעשו בימים קדמונים ארונות למת מאבן ושיש וחרס, כמבואר בתוספתא שהובא במסכת נזיר דף נ"א, מכל מקום כיון דלא שמענו שיעשו כזה בדורתינו, מסתמא יש טעם בדבר, גם לבי מהסס לעשות חדשות ...".

אלא, שקהילה אחת יוצאת מן הכלל בעניין זה, והיא קהילת חללי צה"ל. הרב שלמה גורן (שו"ת משיב מלחמה, חלק ג' שער ו' שאלה א') קיבל את עמדת צה"ל, וקבע שבצה"ל ייקברו כלל החללים בארונות. לאחר שסיכם את המקורות השונים כמו אלה שהוזכרו לעיל, שמהם עולה בבירור שמנהג ישראל היה לקבור בארונות, הוא מוסיף ועומד על הצורך המיוחד לקבור את חללי צה"ל בארון, לנוכח העובדה כי על פי ההלכה מי שנהרג בקרב או על קידוש השם נקבר עם בגדיו, ובלי עיטוף בתכריכים; כמו כן, לעיתים נקברים חללים צה"ל שגופתם אינה שלימה. לאור נימוקים אלה, וכדי שלא לבייש את המתים והחיים, הורה הרב גורן לקבור בצה"ל בארון, וכך נהוג עד היום. כאמור לעיל, הרב פרנק התנגד לשינוי המנהג בעניין זה, אך הרב גורן בתשובתו מעיד שלעניין חיילי צה"ל – נתן הרב פרנק את הסכמתו שייקברו בארון, מן הטעמים הנ"ל.

אמנם, על פי דברי הירושלמי הנ"ל (וראה גם ש"ך על השולחן ערוך שם), נהוג לנקוב את ארון הקבורה בצידו, כדי שיהיה חיבור ישיר בין המת ובין עפר הארץ.

"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' א-להים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו כה, ח)