נזיר דף נב – טומאת השדרה והגלגלת

  • הרב אברהם סתיו

המשנה (מט ע"ב) מנתה את חלקי המת שהנזיר מגלח עליהם:

על אלו טומאות הנזיר מגלח: ...על השדרה, ועל הגולגולת... ועל חצי קב עצמות.

מבואר במשנה כי קיים הבדל בין עצמו השדרה והגלגלת לשאר עצמות המת. בשאר העצמות יש צורך בשיעור של חצי קב, ואילו שדרה וגלגלת מטמאות גם בשיעור קטן יותר.

מהי משמעות ההבדל בין שדרה וגלגלת לשאר העצמות? נראה שאפשר להבין זאת בשתי דרכים עקרוניות:

א. השיעורים הנדרשים בדיני טומאת מת מבטאים חשיבות של החפץ. שדרה וגלגלת הן איברים שיש בהם חשיבות גם בשיעור קטן.

ב. שדרה וגלגלת מטמאות בערוץ שונה מזה של שאר השיעורים, משום שהן נחשבות כמת שלם. כך עולה מלשון הרמב"ם (פיהמ"ש אהלות ב, א):

"שכל אחד מהן מטמא באהל מפני שתאר האדם ניכר בשני אלה והרי הן בכלל אמרו עצם אדם".

חקירה זו יכולה להשליך על הבנת כמה נקודות בסוגייתנו. ראשית, להלן (נב ע"ב – נג ע"א) מובאת דעת שמאי שאפילו "עצם אחד מן שדרה או מן גולגולת" מטמאת, וכן ספקו של רמי בר חמא האם "רובע עצמות מן שדרה וגולגולת" מטמא (בניגוד לעצמות אחרות שמטמאות רק בחצי קב).

מהו ההיגיון בעמדות אלו? נראה שהן משקפות את ההבנה הראשונה, שלפיה בשדרה ובגלגלת יש חשיבות מיוחדת, ומשום כך יש מקום להבין שגם בחלקים מתוכן תהיה חשיבות גדולה יותר מעצמות רגילות (גם אם פחותה משדרה וגלגלת שלמות).

דין נוסף שיש לבאר לאור חקירתנו הוא דין שדרה שנתפרקה (נב ע"א):

"שדרה שגירד רוב עילעין שבה - טהורה, ובקבר אפילו משוברת או מפורקת - טמאה, מפני הקבר".

דין זה זוקק הבהרה - באיזה מצב מדובר? רש"י (ד"ה אמר) כתב:

"שעקר רוב צלעות שבה טהורה ואף על גב שהן מונחות בצדה".

מדבריו משמע שדווקא עקירה גמורה של הצלעות מפקיעה את דין הטומאה.

התוספות (ד"ה טהורה), לעומתו, כתבו שיש להשוות את דיני טומאה לדיני טריפות, ומשום כך אין צורך בעקירה גמורה אלא די בשבירה של רוב הצלעות כדי שהשדרה לא תטמא.

נראה כי שאלת ההשוואה לדיני טריפות קשורה גם היא לחקירתנו - אם טעם הדין הוא חשיבות השדרה, אזי כל עוד נקרא עליה שם שדרה ולא נעקרו צלעותיה היא נותרה בחשיבותה לעניין דיני טומאה, וכדעת רש"י. לעומת זאת, העמדה אותה מייצגים תוספות סבורה, כנראה שטומאת שדרה נובעת מכך שהיא נחשבת כמת שלם, וממילא כאשר היא שבורה ואינה מסוגלת להחזיק את האדם כראוי פקעה טומאתה.