נזיר דף נ - בדין "נצל" והמסתעף

  • הרב אביהוד שורץ

לפני שבוע בדיוק, ביום הושענא רבה, אמרנו בהקפה החמישית:

"הושענא אדם ובהמה, בשר ורוח ונשמה, גיד ועצם וקרמה, דמות וצלם ורקמה, הוד להבדל דמה, ונמשל כבהמות נדמה, זיו ותואר וקומה...".

הצמא לגשם, העומד במוקד תפילה זו, מאחד את האדם ואת הבהמה, ובהמשך ההושענא גם את הצומח. כל הבריאה כולה לא תזכה לקיום בלא ברכת ה' ובלא גשמים.

מחברי התפילה מגדירים באופן מרתק את הפלא בכך שהאדם, בחיר היצירה אשר יש בו רוח נשמה ו"צלם א-להים" כפי שקראנו השבת בתורה, זקוק לגשמים ולצרכים שבחומר בדיוק כמו הבהמה. זהו ייחודו וזו תפארתו של האדם, אשר נדרש לעצב מכוח הרוח והנשמה את גופו "הנמשל כבהמה נדמה". ההבדל שבין האדם והבהמה עתיד להחשף רק בעולם הבא, וכדרך שאמר קהלת (פרק ג', כ - כא):

" הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר; מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ."

האדם והבהמה שבים אל העפר, אלא שרוח האדם עולה למעלה, בעוד שרוח הבהמה יורדת למטה לארץ.

הסוגיות הנלמדות בימים אלה עוסקות בטומאת מת. משעה שעלתה רוח האדם למעלה, עובר גופו שינויים רבים, ובאופן מהיר ביותר מתחיל תהליך של ריקבון, שסופו היעלמות גמורה של הבשר החי. אחת מ"תופעות הלוואי" של תהליך זה היא ה"נצל", אשר בבירור הגדרתו המציאותית ומעמדו ההלכתי עוסקת הגמרא בדף נ' ע"א

***

עם ישראל בארצו נמצאת בעת צרה, כאשר צרינו ואויבנו מבקשים להשמידנו, ולצערנו לא פעם אף נוטלים את נשמתם של טובי בנינו. כבר לימדונו רבותינו, כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם. לזכר הקדושים שנרצחו על קידוש השם בעת הזאת, המצטרפים לקהילת מקדשי השם בכל הדורות, נזכיר שאלה הלכתית מזעזעת הנוגעת אף היא לגוף המת, ולאמור בסוגייתינו.

אגב הדיון בנצל, מצטטת הגמרא בדף נ' ע"ב את התוספתא במסכת אהלות, העוסקת ב"חלב המת שהתיכו". ההלכה שבתוספתא היא, שחלב שהיה בו כזית, יש בו טומאת מת, ואף אם התיכו את החלב, לא בטלה ממנו טומאתו. ברם, אם צירפו חלקי חלב שאין בהם כזית על ידי בישול, הצירוף אינו מועיל, והחלב איננו מטמא.

בתקופה שלאחר השואה נפוצו השמועות על כך שהצוררים ימ"ש ייצרו סבון מחלב אדם. עד לעצם היום הזה ניטש ויכוח בין ההיסטוריונים בשאלה האם הדבר התרחש, ואם כן – באיזה היקף. הרב יצחק יעקב וייס, מגדולי הפוסקים בדורנו, נדרש להיבט ההלכתי שבתופעה נוראה זו, ונשאל (בשו"ת מנחת יצחק, א' ל') האם יש לחשוש לטומאת מת בסבון שהובא מן המחנות, ועל פי החשד נוצר משומן אדם. על כך כותב המנחת יצחק:

"על דבר השאלה בחצר הקהל שקברו בו הבורית שהובא מהגרמנים ימ"ש, אשר לפי השמועה נעשו מחלב אדם מאחינו בני ישראל הנשרפים על קידוש השם ... מהקרעמעטאריום מאושוויטץ, אם הכהנים מותרים לילך על הקבר הזה.

תשובה: הנה מבואר בתוספתא דאוהלות ומובא במסכת נזיר "חלב המת דהוא שלם והתיכו טמא", היה מפורד והתיכו טהור, וכן פסק הרמב"ם ... ואם כן לא מיבעיא באפר הרי פשוט דאפר השרופין טהור, אך גם בסבון הנ"ל יש על כל פנים ספק האיך היה קודם שעשאו ממנו הסבון הנ"ל, אם היה שלם או מפורד באופן שאין מטמא ...

ועל כל פנים ספק יש דלמא החלב אדם רק המיעוט, ואם כן אם נניח שיש רובא מן דבר שאין מטמא הרי מבואר דנתבטל ברוב ... ועל כן אף אם אינם יודעין אם הוי רוב, לא הוי יותר מן ספק טומאה, ובצירוף הספק הראשון הוי ספק ספיקא, ועל כל פנים על ידי שני הספיקות ביחד משוינן ליה לספק טומאה ...

שאלות נוראיות שכאלה נשאלו גדולי ישראל בדורנו, ואף עליהן נדרשו להשיב להלכה ולמעשה, וכפי שראינו – מתוך האמור בסוגייתינו.

מי יתן ולא יישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ונזכה לעסוק בתורה מתוך שמחה ובבשורות טובות, ישועות ונחמות.