נזיר דף סה - השכבת המת בקברו

  • הרב אביהוד שורץ

הגמרא בדף ס"ה ע"א מגבילה את הדין של תפוסת הקבר ושכונת קברות:

"מושכב - פרט ליושב, כדרכו - פרט לשראשו מונח בין ירכותיו ... מצא שנים, ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה - אין להן תפוסה ולא שכונת קברות".

ופירש הרא"ש (וכעין זה גם בפירוש רש"י):

מושכב פרט ליושב, כדרכו פרט לשראשו מונח בין יריכותיו - דדלמא עובדי כוכבים נינהו כיון שלא נקברו כדין.

ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה - אין דרך ישראל לקבור כך מתיהם".

למדנו מפירושו של הרא"ש, שישנה צורת ותנוחת קבורה המקובלת מעם ישראל, ובמידה שהמתים שנמצאו אינם קבורים בתנוחה זו, יש להניח שמדובר על 'אינם יהודים'.

האמנם ישנה תנוחת קבורה מחייבת? בירושלמי כאן (נזיר, ט' ג') שנינו:

"אי זהו מושכב כדרכו? רגליו מפושטות וידיו על לבו".

לאור דברי הירושלמי הללו פסק השולחן ערוך (יורה דעה, שס"ב ב'):

"נותנין המת על גביו, ופניו למעלה, כאדם שהוא ישן".

על כך יש להוסיף את דברי הגמרא בבבא בתרא (דף ק"א), הקובעת שאם המת יונח בקברו באופן מאוזן, ולא מאונך, יש בכך פגיעה בכבודו עד כדי כך שהגמרא מגדירה זאת "קבורת חמורים".

והנה, בשו"ת חתם סופר מצאנו דיון מעניין בשאלה זו, שבמהלכו מציע החתם סופר להביא הוכחה מסוגייתנו. וכך נשאל (שו"ת חתם סופר, יורה דעה של"ב):

"על דבר בית הקברות שבעירו רגילים לקבור להניח הראש לצפון ורגליו לדרום ופתח שער הכניסה להקברות הוא לדרום ומחמת דוחק המקום שנתמלא פה אל פה רוצה לשנות להתחיל שורה אחרת ממזרח למערב הראש למזרח ורגלים למערב אם יש קפידא ולשנות מהרגיל".

ובכן, נהגו באותו בית עלמין לקבור את המתים כאשר רגליהם לדרום – לכיוון פתח שער הכניסה. החתם סופר מבהיר את טעמו של המנהג:

"גם בעיני יפלא מאין הרגילות לקבוע תחומין ורוחות בקבורת מתים?! ... ומכל מקום הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם, וכל דבר שבית דין של מטה מוסרים נפשם עליו הקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם. הנה מרגלא בפומא דאנשי דקוברים הרגלים נגד פתח שער כניסה ויציאה לרמוז האמונה בתחיית המתים שעתיד לעמוד מקברו ולצאת דרך שער, והוא כענין שכתבו הפוסקים להלביש בתכריכים יפים לרמוז שעתיד לעמוד במלבושיו.

והנה טעם זה מופרך קצת, דהא מתי חוץ לארץ מתגלגלים תחת מחילות ולא יצאו השערה ... ומכל מקום רמז אמונה אית בה".

כלומר, נהגו לקבור כאשר רגלי הנפטר לכיוון היציאה, כדי לבטא את האמונה בתחיית המתים, ובקומם מקבריהם. דברים מעין אלה נזכרו כבר בירושלמי (כלאים, ט' ג') שם ציווה אחד החכמים שיקברוהו בבגדיו ובמנעליו, ואף יניחו את מקלו בידו, והסביר:

"אין אתא משיחא, אנא מעתד"

תרגום: אם יבוא משיח, אני ערוך ומוכן.

וכתב בפירוש פני משה שם:

"והכל לחזק האמונה ופנת תחיית המתים".

אם כן, גם החתם סופר מצדד במנהג, אף שלא נמצא לו טעם ומקור ברורים, והכל כדי לחזק האמונה בתחיית המתים.

אלא שכזכור, החתם סופר נשאל עד כמה מנהג זה מעכב, והאם ניתן לשנות מן המנהג כאשר בית העלמין התמלא "מפה לפה", ואין עוד מקום לקבור בו. על כך משיב החתם סופר, שהמנהג בוודאי איננו מעכב, וראייתו – מסוגייתינו:

"ולכאורה יש להוכיח דאין קפידא כל כך מדאמרינן שלהי נזיר "כדרכו לאפוקי ראשו בין ברכיו", ומאי טעמא לא קאמר כדרכו לאפוקי מונח שלא כדרך הרגילות?! ... אלא על כרחך יכולים לשנות מהרגילות".

הגמרא בסוגייתינו מגדירה, על פי פירוש רש"י והרא"ש, מהם הסימנים לכך שהנקבר איננו יהודי. ובכן, העובדה שהגמרא אינה מציינת את כיוון הקבורה כסימן לכך, מלמדת שאין חובה להקפיד על כך, ועל פי כיוון זה אי אפשר לקבוע בוודאות האם הנפטר יהודי.