נזיר | דף סה | השכבת המת בקברו

הגמרא בסוגייתנו מגבילה את דין תפוסת הקבר ושכונת קברות:

"מושכב – פרט ליושב, כדרכו – פרט לשראשו מונח בין ירכותיו... מצא שנים, ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה – אין להן תפוסה ולא שכונת קברות".

ופירש הרא"ש (וכעין זה גם בפירוש רש"י):

"מושכב פרט ליושב, כדרכו פרט לשראשו מונח בין יריכותיו – דדלמא עובדי כוכבים נינהו, כיון שלא נקברו כדין. 
ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה – אין דרך ישראל לקבור כך מתיהם".

מפירושו של הרא"ש למדנו שיש דרך קבורה המקובלת בעם ישראל, ואם המתים שנמצאו אינם קבורים בתנוחה זו, יש להניח שמדובר בנוכרים.

האומנם יש תנוחת קבורה מחייבת? בירושלמי כאן (נזיר ט, ג) שנינו:

"אי זהו מושכב כדרכו? רגליו מפושטות וידיו על לבו".

לאור דברי הירושלמי הללו פסק השולחן ערוך (יורה דעה שסב, ב):

"נותנין המת על גביו ופניו למעלה, כאדם שהוא ישן".

על כך יש להוסיף את דברי הגמרא בבבא בתרא (דף ק"א), הקובעת שבהנחת המת במאונך, ולא במאוזן, יש פגיעה בכבודו עד כדי כך שהגמרא מכנה זאת "קבורת חמורים".

והנה, בשו"ת חתם סופר (יורה דעה של"ב) מצאנו דיון מעניין בשאלה זו, ובמהלכו מציע החתם סופר להביא הוכחה מסוגייתנו:

"על דבר בית הקברות שבעירו רגילים לקבור להניח הראש לצפון ורגליו לדרום, ופתח שער הכניסה להקברות הוא לדרום, ומחמת דוחק המקום שנתמלא פה אל פה רוצה לשנות להתחיל שורה אחרת ממזרח למערב, הראש למזרח ורגלים למערב, אם יש קפידא ולשנות מהרגיל".

ובכן, באותו בית עלמין נהגו לקבור את המתים כאשר רגליהם לדרום – לכיוון פתח שער הכניסה. החתם סופר מבהיר את טעמו של המנהג:

"גם בעיני יפלא מאין הרגילות לקבוע תחומין ורוחות בקבורת מתים... ומכל מקום הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם, וכל דבר שבית דין של מטה מוסרים נפשם עליו הקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם. הנה מרגלא בפומא דאנשי דקוברים הרגלים נגד פתח שער כניסה ויציאה לרמוז האמונה בתחיית המתים, שעתיד לעמוד מקברו ולצאת דרך שער, והוא כענין שכתבו הפוסקים להלביש בתכריכים יפים לרמוז שעתיד לעמוד במלבושיו.           
והנה טעם זה מופרך קצת, דהא מתי חוץ לארץ מתגלגלים תחת מחילות ולא יצאו השערה... ומכל מקום רמז אמונה אית בה".

כלומר, נהגו לקבור כאשר רגלי הנפטר לכיוון היציאה מבית הקברות, כדי לבטא את האמונה בתחיית המתים. דברים מעין אלה נזכרו כבר בירושלמי (כלאים ט, ג), המספר על צוואתו של אחד החכמים שיקברוהו בבגדיו ובמנעליו ואף יניחו את מקלו בידו, משום ש"אין אתא משיחא, אנא מעתד", כלומר אם יבוא משיח, אני ערוך ומוכן. וכתב בפירוש פני משה שם: "והכל לחזק האמונה ופנת תחיית המתים". אם כן, גם החתם סופר מצדד במנהג, אף שלא מצא לו טעם ומקור ברורים, והכול כדי לחזק את האמונה בתחיית המתים.

אולם כזכור, החתם סופר נשאל עד כמה מנהג זה מעכב ואם ניתן לשנות מן המנהג כאשר בית העלמין התמלא "מפה לפה" ואין עוד מקום לקבור בו. על כך משיב החתם סופר שהמנהג בוודאי איננו מעכב, וראייתו מסוגייתנו:

"ולכאורה יש להוכיח דאין קפידא כל כך מדאמרינן שלהי נזיר 'כדרכו לאפוקי ראשו בין ברכיו', ומאי טעמא לא קאמר כדרכו לאפוקי מונח שלא כדרך הרגילות... אלא על כרחך יכולים לשנות מהרגילות".

הגמרא בסוגייתנו מגדירה, על פי רש"י והרא"ש, את הסימנים לכך שהנקבר איננו יהודי, והעובדה שהגמרא אינה מציינת את כיוון הקבורה כסימן לכך מלמדת שאין חובה להקפיד על כך, ולכן אי אפשר לקבוע על פי זה אם הנפטר יהודי.