'נחלת' יששכר ו'נחלת' האמורי

  • הרב נריה קליין
בית המדרש הוירטואלי

 

עיונים בספר שופטים

'נחלת' יששכר ו'נחלת' האמורי

במאמרים הקודמים ראינו את ההידרדרות ההדרגתית בתיאור כיבושי השבטים השונים. המצב אצל השבטים השונים מתואר באופן מחמיר והולך, עד לשבט דן שאף לא מצליח להיאחז בנחלתו. שבט אחד – יששכר – לא מוזכר כלל, וייתכן שאצלו ישנה אף הידרדרות נוספת. בשירת דבורה מוזכר: "ושרי ביששכר עם דבורה" (ה', טו). אולי ישנה כאן אמירה גיאוגרפית – יששכר ישב עם דבורה, בהר אפרים. פסוק זה לא מוכיח זאת די, אך מקור נוסף בספר נראה כאומר זאת מפורשות:

וַיָּקָם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל תּוֹלָע בֶּן-פּוּאָה בֶּן-דּוֹדוֹ אִישׁ יִשָּשכָר וְהוּא-יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר בְּהַר אֶפְרָיִם. וַיִּשְׁפֹּט אֶת-יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּשָׁמִיר (י', א-ב)

תולע בן פואה, שהושיע את ישראל אחרי אבימלך (ואולי הושיע את ישראל מאבימלך?) הוא אמנם איש יששכר, אך הוא יושב בהר אפרים, ואף נקבר שם. מדוע שופט ומנהיג בישראל יושב מחוץ לנחלתו? סביר להניח שבני יששכר, שנחלתם נמצאת מדרום?מערב לכנרת, בעמק בית שאן ורמות הבזלת, לא הצליחו כלל להאחז בנחלתם (או אולי אפילו לא ניסו), ולכן התיישבו בהר אפרים, המוגן מפני רכבי הברזל של הכנענים.

הפסוק האחרון של פרק א קשה מאוד להבנה:

וּגְבוּל הָאֱמֹרִי מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה (לו)

מעלה עקרבים מוכר לנו מגבולם הדרומי של ארץ כנען (במדבר ל"ד, ד) ושל יהודה (יהושע ט"ו, ג). גם אם אמנם האמורי ישבו שם, לא ברור מדוע הדבר מוזכר כאן, בסיכומו של הפרק.

מלבד זאת, לא ברור האם מעלה עקרבים הוא גבולו הצפוני של האמורי, ואז האמורי ישבו מדרום ליהודה; או שמא מדובר בגבולו הדרומי של האמורי (כפי שמשתמע מהמילה 'ומעלה' – שהרי ההר המרכזי נמצא מצפון לגבול הדרומי של יהודה), ומכאן שהאמורי ישבו בתוך גבולות נחלת יהודה. כך או כך, עלולה להשתמע מכאן ביקורת מסוימת גם על שבט יהודה, דבר שאינו תואם למגמה הכללית של הפרק להציג את יהודה באור חיובי. כמובן, יש לזכור שבקביעת 'מגמת הפרק' אנו תלויים במה שכתוב בו, כך שהפסוק הזה יכול דווקא להוות ראייה למגמה שונה, ואין לשלול את משמעותו בשל מה שחשבנו לפני כן שהיא 'מגמת הפרק'. בכל אופן, אין בפסוק זה בכדי לסתור את הנתונים שהובאו לאורך הפרק כולו. יהודה מתואר באור חיובי, אך יכול להיות שכאן הכתוב מסייג מעט את תיאורו החיובי של יהודה.

בכל אופן, מבחינה ספרותית, יש לציין את העובדה שהפסוק מכיל פעמיים את השורש על"ה, שכבר ראינו אותו מספר פעמים בפרק. פסוק זה, לפי הבנתי, מסכם את הכישלון של פרק א: לאחר שיהודה ויוסף עלו להוריש, ראינו הידרדרות גדלה והולכת, עד למצב של שבטים שלא מצליחים כלל לנחול. בניגוד לישראל שלא מורישים את נחלתם, לאמורי יש נחלה, והוא עולה ועולה...

עלייה זו מכינה את הקרקע לפסוק הבא. הפסוק האחרון בפרק א' מכיל פעמיים את השורש על"ה, וזו גם מילתו האחרונה: "ומעלה"; ולעומתו, פרק ב פותח במילים: "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, ויאמר: אעלה אתכם ממצרים...".

ישראל, שבתחילה עלו להוריש את הכנעני, התחילו להתרשל במלאכת ההורשה, עד למצב שאפילו לרדת אינם יכולים: "וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת-בְּנֵי-דָן הָהָרָה כִּי-לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק" (א', לד), ואילו האמורי עולה ועולה. כנגד התרשלות זו, עולה כעת מלאך ה' מהגלגל אל הבוכים ומוכיח את ישראל על כך.

נריה קליין