פקודי | נטילת ידיים לעבודת הכוהנים

מדוע רק בפרשת פקודי מוזכר משה ביחס לכיור ואילו בפרשת כי תשא הוא אינו מוזכר כלל?

 

בפרשת כי תשא משה אינו מוזכר מהסבה הפשוטה שהוא אינו כהן ולכן הוא אינו קשור לרחיצה מהכיור. אולם בימי המילואים שימש משה רבנו ככהן גדול, ולכן בפרשת פקודי מוזכר שמשה רחץ ידיו ורגליו מהכיור.

אע"פ שבתורה נאמר שהכהנים "ירחצו" ידיהם ורגליהם מן הכיור, בגמרא כינו לרחיצה זו בשם "קידוש ידים ורגלים". גם אונקלוס תירגם "לרחצה": "לקידוש" (שמות ל,י"ח).

 

הרמב"ם (ספר המצוות, עשה כ"ד), ספר החינוך (מצווה ק"ל) והרס"ג (עשה קכ"ז) מנו את מצוות קידוש ידים ורגלים במנין מצוות העשה. אמנם הבה"ג לא מנה מצווה זו במנין המצוות אבל הוא הכניסו ברשימת הדברים שהעובר עליהם חייב מיתה (בידי שמים). לדעת הרמב"ן גם הבה"ג החשיב מצווה זו כמצוות עשה אלא ששיטתו במנין המצוות היא שונה (עיין בהערת הרב פערלא על הרס"ג שם).

 

בגדר ה"קידוש", חקר הרב אריה לייב מאלין האם קידוש ידים ורגלים היא עצמה עבודה או שמא הקידוש הוא בגדר הכשר עבודה בלבד. בניגוד לציווי בענין לבישת בגדי כהונה שנחלקו הראשונים אם היא מצווה בפני עצמה (עיין שעור 20#- פרשת כי תשא), כאן נראה שאין חולק על כך שהקידוש היא מצווה בפני עצמה. מכך משתמע שקידוש ידים ורגלים היא עצמה עבודה ולא הכשר עבודה. כך גם עולה ברמב"ם. הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש פ"ה, ה"טז') פסק שיש לקדש ידים ורגלים בעמידה מפני שמעמד הקידוש כעבודה ואין עבודה נעשית אלא בעמידה. בזבחים יט: למדו שיש לקדש בעמידה משום שנאמר בענין הקידוש "...בגישתם אל המזבח לשרת" (הוקש קידוש לשרות - רש"י), ואין שרות אלא בעמידה. אולם כאמור, הרמב"ם פסק שהעמידה היא מדין העבודה שבקידוש. (ראוי לציין שלבישת בגדי הכהונה אינה צריכה להיות בעמידה [שמחת עולם, שם] אפילו לדעת הרמב"ם הסובר שלבישת הבגדים היא מצווה בפני עצמה).

 

השפת אמת (זבחים כג:) הוסיף שלפי הדברים הנ"ל לכאורה צריך הכהן לקדש ידיו ורגליו בהיותו כבר לבוש בבגדי הכהונה. אכן, הרמב"ם פסק שביום הכיפורים על הכהן לקדש ידיו ורגליו כשהוא לבוש בבגדי כהונה אולם ביחס לשאר ימות השנה לא הובאה הלכה זו. לדעת השפת אמת מכיוון שלפי הרמב"ם הקידוש נעשה בעמידה כעבודה, ניתן להניח שכדין עבודה, הכהן המקדש צריך לעשות זאת בהיותו לבוש בבגדים.

 

הרב מאלין הוסיף שיש לראות את הקידוש לא רק כעבודה בפני עצמה אלא גם כהכשר עבודה. בדרך זו נוכל להבין את החובה לקדש מחדש בכל יום. אפילו כהן שלא עזב את המקדש כל הלילה חייב לקדש בשנית בבוקר (רמב"ם שם ה, ה-ו). כמו כן יתכנו מצבים בהם אין בקידוש אלא הכשר עבודה בלבד (אולי לאחר גיחה קצרה מחוץ המשכן) ובאותם מצבים יתכן שלא נידרש לכל פרטי ההלכות הרגילות של קידוש ידים ורגלים (חידושי ר' אריה לייב חלק ב סי' י"א).

 

הגמרא בסוטה לט. קובעת שיש לכהנים ליטול את ידיהם קודם לברכת כהנים. רש"י ותוס' מפרשים שהצורך בנטילה זו אינו משום טומאה שעל הידים אלא זוהי הלכה מיוחדת בברכת כהנים שטעונה נטילה סמוך לברכה, ואף יש לברך על נטילה זו. מנגד כתב הרמב"ם (הלכות תפילה פט"ו הל"ה) שהכהן נוטל את ידיו "כדרך שמקדשין לעבודה". מבאר הכסף משנה (על אתר) שלפי הרמב"ם הנטילה היא משום טומאה שעל הידים ולכן כהן שנטל ידיו בשחרית אינו צריך לנוטלם שוב בסמוך ברכת כהנים. כיום המנהג הרווח הוא שהכהנים נוטלים ידיהם סמוך לברכת כהנים אך אינם מברכים על נטילה זו. כלומר, מחמירים לשיטת רש"י ותוס' שברכת כהנים טעונה נטילה לפניה אך חוששים לשיטת הרמב"ם שאין צורך בנטילה זו ולכן אין הכהנים נוהגים לברך על הנטילה. כתב המשנה ברורה (קנ"ח,ו) שאם מסיבה כלשהי קשה על הכהן ליטול את ידיו סמוך לברכה, הוא יכול לסמוך על הנטילה שנטל בשחרית כדעת הרמב"ם.

 

כתב הרשב"א (תשובה קצ"א) שמדרבנן יש ליטול ידים קודם התפילה כשם שהכהנים נוטלים את ידיהם קודם לעבודה. הרמב"ם פסק שבכל התפילות יש ליטול את הידיים ובשחרית אדם צריך לרחוץ את פניו, ידיו ורגליו (הלכות תפילה פ"ד, ה"ב). הראב"ד משיג שהוא אינו רואה סיבה לרחוץ גם את הרגלים. ב"תורה-תמימה" הציע שהרמב"ם סובר כדעת הרשב"א שהנטילה קודם התפילה היא כקידוש הכהנים לפני העבודה. לפי זה היה צריך לרחוץ ידיו ורגליו סמוך לכל אחת מתפילות היום. אולם, מכיוון שלדעת הרמב"ם חיוב תפילה מן התורה הוא תפילה אחת ביום בלבד, הקלו חכמים ברחיצת הרגלים וקבעוה בשחרית בלבד (התפילה הראשונה של היום). בשאר תפילות היום שחיובם אינו אלא מדרבנן הקלו חכמים והצריכו רק רחיצת ידים. בכל מקרה, בשולחן ערוך רחיצת הרגלים לא הוזכרה כלל.